מתוך 26 מרואיינות במחקר שלי, 5 נולדו בישראל. 3 מהן הגיעו ישר לאזור ביירון בשלוש השנים האחרונות. השתיים האחרות חיו באוסטרליה פרק זמן ממושך יותר והגיעו לכאן מסידני.
כשניסיתי לברר מדוע הן מצאו עצמן בביירון, כולן השיבו שהעובדה שיש קהילה גדולה של ישראלים באזור היוותה שיקול מרכזי במעבר למקום: "אמרו לי שיש הרבה ישראלים, אבל לא תיארתי לעצמי כמה הרבה. אני מרגישה נוח עם הישראלים, אני מכירה את הניואנסים הישראלים. רוב החיים שלי הייתי בישראל. למרות שאני גם דוברת אנגלית לא רע ... אני מרגישה יותר בנוח עם הישראלים. מקבלים אותי יותר טוב. וגם בגלל שכולנו רחוקים מהבית, אז יש לנו צורך ורצון להיות ביחד. אנחנו המשפחה אחד של השני". ומרואיינת אחרת ציינה: "גרנו שלוש שנים בסידני ומאוד רצינו שינוי. רצינו לעבור. וקראתי כתבה בעברית על ביירון ביי בעיתון. שימח אותי שיש אופציות, צורות קיום אחרות לחיים של ישראלים באוסטרליה ולא רק בסידני. חיפשנו קהילה ישראלית".
וזה הזכיר לי איך שכשרק הגעתי לאוסטרליה מאוד רציתי להתחבר עם האוסטרלים. חשבתי לעצמי שלא הגעתי עד אוסטרליה כדי להיות חברה של ישראלים. אז ניסיתי. הרבה זמן ניסיתי, וככל שניסיתי, ככה חזרתי לחיק הישראלים: ארוחות שישי, טיולים ועל-האש בסופי שבוע, וחגים בבית הכנסת בביירון. עד שיום אחד הבנתי שככה טוב לי. שיש כאן (כמו בכל מקום כנראה) ישראלים מקסימים, וחמים, ומקבלים, ויש גם אלה שלא, ומזל שהקהילה הזאת מספיק גדולה - ואפשר גם לבחור עם מי. ומזל שהיא לא יותר מדי גדולה - ואז מתחברים עם אנשים שבחייםלא הייתי חושבת להתחבר איתם בישראל - וכאן, זה פשוט הולך מצויין. הכרתי הרבה אנשים אלטרנטיבים וחלק מהם חברים שלי היום.
והאוסטרלים? מסבירי פנים. האוסטרלים שלי (זאת אומרת, אלה שמתקשרים איתי, כי רק שתיים מהן אני מחשיבה כחברות) מחייכים חיוך רחב, ואומרים שלום, ושואלים מה נשמע, ולפעמים מעבירים עוד איזה משפט על מזג האוויר (הנושא החם ביותר בשיח האוסטרלי - תמיד יש מה להגיד עליו, כמעט כמו פוליטיקה בישראל:-).וגם זה סבבה. גם את זה לקח לי זמן לקבל. בישראל, הייתי רגילה למבט אטום מזרים, או להרבה חום ואהבה מחברים - כמעט לא היה אמצע. וכאן, גיליתי את זן מסבירי הפנים. אז לא כולן צריכות להיות החברות הכי טובות, ולא עם כולן צריך לבלות כל רגע פנוי. פשוט לקח לי די הרבה זמן להפנים את זה. וישראלים אחרים? המרואיינות שלי שחיו באוסטרליה כבר הרבה זמן צברו גם הרבה חברים מקומיים. אבל החברים הקרובים יותר, הם עדיין הישראלים.
ולסיכום קצת סטטיסטיקה (בשנת 2006 נערך מפקד אוכלוסין שכל כולו זמין באינטרנט- תענוג צרוף לחובבי מספרים. אני עושה בו שימוש די אינטנסיבי לצורך המחקר שלי): 0.04% ממשתתפי המפקד בכל רחבי אוסטרליה בשנת 2006 ציינו כי הם נולדו בישראל (7,790 מתוך 19,855,288). במחוז ביירון, 0.32% מהאנשים דיווחו כי נולדו בישראל ( 93 מתוך 28,767).פי 8 (אני דרך אגב, הגעתי לאוסטרליה אחרי הסקר, כך שאפשר להוסיף לפחות עוד חמישה אנשים לסטטיסטיקה הזאת...)!
כך שבעצם הקהילה עצמה, נוכחות הישראלים באזור, הפכה להיות מוקד משיכה בעל ערך חברתי בפני עצמו, וזאת דוגמא מצויינת להון חברתי (אפרופו דיונים קודמים ואחרים בנושא), שעדיין הינו עניין קשה לכימות, אבל בהחלט מהווה נקודת מוצא חשובה.
ואז ניסיתי לחשוב מה בעצם כל כך מושך בחיים בקהילה מקומית בארץ זרה (בטח יש עוד כמה וכמה שיקולים...)?
ומכאן גם ההיפך, אותם אלה שאינם מעוניינים בתחושת שייכות (לקהילה הישראלית), שאינם רוצים לשמר את המורשת ותחומי העניין שלהם יותר אוניברסלים (מי אמר גלישה?) ימצאו עצמם בקהילות אחרות. וכאן הקטע היפה - נראה לי שבסוף כולנו מחפשים קהילה להיות חלק ממנה - אם זו לא הקהילה הישראלית, זאת תהיה קהילת הגולשים, קהילת ההיפים, קהילת האמנים... כך שבעצם כולנו זקוקים לקהילה. נ.ב. סיפור הקהילה מנקודת המבט של אלו שחיים בישראל קצת שונה. כרגע עולה לנגד עיני דימוי הדג שלא מרגיש שהוא במים, כי הוא מוקף בהם. כך גם הישראלים בישראל, או שלא? |