תשמעו סיפור............

הכרתי אדם שמרבית חייו חי ערירי, ללא בנות זוג וללא ילדים.

בגיל מבוגר הכיר אישה והם קשרו את חייה יחד, אבל היחסים התקררו לאחר מספר שנים.

הוא חי בצמצום יחסי, את רוב כספו השקיע בבורסה, ובהשקעות למינהן,

וכשנפטר בשיבה טובה, אחרי שכל אחיו נפטרו גם הם

חולקה ירושתו בין בני אחיו.

כל אחד מהם זכה לסכום נאה בהחלט.

אז מה היה לו בחייו????

חברים לא היו לו כיוון שהוא היה מר נפש, וכחן, וביקורתי כלפי הסובבים אותו.

מבת זוגו היחידה סירב להיפרד, אחרי שיחסיהם עלו על שרטון, כיוון שלפי החוק הגיע לה חצי מהבית שלו.

הם נשארו לחיות בבית אחד, ללא כל קשר ביניהם, כשקיר לבנים חוצץ בין ה"אזור" שלה וה"אזור, שלו.

ובסופו של דבר מפירות עמלו וכספיו לא הוא נהנה אלא יורשיהם של אחיו.

____________________________

 סיפורי ירושות במשפחות יש בשפע.

יחסים עולים על שרטון כשמדובר בכסף.

אחים נהיים אויבים, והכסף, לא רק שלא מביא אושר, אלא גורם לאומללות.

אז השאלה שיש לי אליכם בהקשר זה היא כזאת:

האם אדם שעבד כל חייו עד גיל פרישה, יכול להנות ולפרגן לעצמו נסיעות לחו"ל, מותרות קטנים, הנאות וכו'

או שאז

בהיותו "יושב" על ערימת מזומנים ,או נכסי דלא ניידי, אמור כעת, לאחר שסיים להשקיע בגידול וחינוך ילדיו,

להתחיל לצמצם במקסימום את הוצאותיו,

כדי שאחרי מותו תישאר ירושה נאה לילדיו????????

ואם מתחשק לו בגיל 70 או 80 למכור את דירתו ולעבור לבית אבות, ולסיים שם את חייו, בנוחות, עם טיפול,

ועם רווחה, בהתאם למצבו-

האם אז הוא אמור ל"חסוך" מעצמו כדי להשאיר ירושה לילדיו????

האם אדם ממוצע, שאיננו עשיר מופלג, אלא שכיר, או אפילו עצמאי -

במשך כל חייו לא "חוסך מעצמו" כדי לאפשר לילדיו?????

ואם איננו "משאיר דבר" האם באמת לא השאיר "דבר"?????

נא תגובותיכם ודעתכם,

וסיפורים על "ירושות טובות" ו"ירושות רעות" ............

תמר