בית זר = כתיבת שירה... בגלל שזה תחום זר חדש אולי עבורך?

ביחד על הרצפה ... סוג של שותפות

נתן זך והשפם -  ה"סמכות" ומה שמסתתר מאחורייה - הפאסון מול מה שנמצא שם מתחת באמת... כמישהו שכתב שיר אולי אתה חווה משהו מ"אחד מבפנים" מבט מאחרוי הקלעים של היומיום והנמוך.... לא כל כך נשגב פתאום כשזה כל כך קרוב וגם שלך?

 

 

צטט: יאיר רוה 2007-08-09 00:13:53

מעניין. יצירתי. לא נדבק אלי, אבל כיף לקרוא.

תודה. לא אתעקש להדביק שום דבר לאף אחד.

 

של מי הקריאה לעזרה? 

מעניין. יצירתי. לא נדבק אלי, אבל כיף לקרוא.

 

צטט: יאיר רוה 2007-08-08 10:27:36

 

צטט: אורדן, חגי אורדן 2007-08-07 18:12:23

צריך להוסיף פרשנות על הפרשנות?

 

סחתיין על הקישור. אכן מאיר עיניים. אבל לא פותר את התעלומה במלואה: למה נתן זך? למה זה לא חלקי גופי שמתפוררים? למה מזרון על הרצפה בבית זר? למה לא מיטתי בביתי?

 טוב. הרמתי את הכפפה ואנסה לפרשן הלאה בעזרת עוד  חומריםשלך.

קודם כל,אתה  כמבקר , הרי נתן זך הוא לכאורה קונצנזוס מעל לכל ביקורת.

בדומה לאב בגיל הילדות המוקדם שנראה כדמות גדולה שלא מערערים על ערכה וסמכותה.

 

כאשר מתבגרים, פתאום רואים שהדמות ההיא היא לא כל כך גדולה כמו שחשבנו. רואים את החסרונות, ועיתים מתעוררת אכזבה מהדמות ההיא שהיתה כל כך חשובה וכל כך פחדנו ממנה למעשה הרבה פעמים הפגמים האנושיים שבה והביקורת שלנו כלפיה מקטינה אותה.

 

כך מתגלה שגם השפם של נתן זך הוא למעשה מזויף. הוא לא מה שהוא הציג שהוא.

אולי כמו הצדדים של אבא שפתאום זה לא מה שחשבת שזה. הוא קטן מכפי שהציג את עצמו.

 

"תכתוב על אבהות", מישהי הציעה. עסק מסוכן. כמעט ואין דרך לצאת מזה טוב".

לא בטוח שאתה כותב כאן רק על עצמך כאב, אולי גם כמה מסוכן לנסות ולהתיחס לאביך.

ייתכן שהוא היה פגיע ולא היה טולרנטי לביקורת, והיה מסוכן לחלוק עליו. הוא כנראה היה דמות די שנויה במחלוקת.

 

"יש משהו בהורות שמכריח את ההורה להתגבר על מנגנוני הניכור שלו. אנחנו (אני) מביטים בהורים של ילדים אחרים בהשתאות: איך הם עושים זה? מתפקדים. או לפחות מסתירים את הקושי/הבהלה/המצוקה/חוסר האונים".

 

שוב, אתה מדבר על עצמך אבל לא הייתי מתפלא לגלות שהיה משהו מנוכר באביך אם לא עד נוקשות מסוימת.

 

"בקשו ממני לספק לכם נתונים אוטוביוגרפיים על החיים בתחילת שנות השמונים, איזור הבר מצווה, ואגיש לכם נייר חלק, ריק מתוכן. לא זוכר כלום. הכל נמחק. או אולי כלום לא קרה."

 

הילדות נחוותה כמשהו עם קושי, תקופה שאתה לא זוכר. כולל אירוע כמו הבר מצווה.

תקופה שכנראה כלל סבל. בפנטזיה שלי הבר מצווה שלך היתה כנראה יותר בשביל ההורים שלך  מאשר בשבילך. אולי אפילו כפו עליך אותה או משהו בתוכנה או בצורתה אולי כמו עוד כמה דברים בילדותך.

 

 אולי הסיבה שהמיטה אינה מיטתך כי אינך משייך בכלל את החוויות אליך. כך מתאפשר לך לכתוב על הדברים אבל עדיין לא להודות בפני עצמך בקושי הרגשי הגדול שהדברים מעוררים.

 

כתבת שאתה ריק באחד הבלוגים. חווית ההתפוררות עם ההתבגרות, האכזבות מאבא וממעיין היצירה שמתדלל לו - לא תכנים קלים. 

 

אני לא לוקח את הניתוח שלי כאן כמדויק מכיוון שיש פחות מדי נתונים. הפסיכולוגיה  כאן היא אומנם לא בגרוש, אך  גם לא ממש עם כוונה של מקצועיות מאחוריה.

אם הצלחתי לתת לך תובנת מה בחלק מהדברים, דיינו. 

 

צטט: אורדן, חגי אורדן 2007-08-07 18:12:23

צריך להוסיף פרשנות על הפרשנות?

 

סחתיין על הקישור. אכן מאיר עיניים. אבל לא פותר את התעלומה במלואה: למה נתן זך? למה זה לא חלקי גופי שמתפוררים? למה מזרון על הרצפה בבית זר? למה לא מיטתי בביתי?

צריך להוסיף פרשנות על הפרשנות?

יאיר?

 

יכול להיות שלא זיהית את הפרשנות שלך לחלום בטקסט שאתה כתבת לפני כמה זמן???

 

"יצא לכם להרגיש פעם שהחיים שלכם מתפוררים? לא מדובר בתחושות המשבר הקיצוניות והמוכרות שקשה להחמיץ, כשמשהו בפנים או בחוץ מתפוצץ, או אפילו רק נסדק, או נרעד, אלא תחושה מתמשכת, שפתאום נהיים מודעים לה, כשהעסק כבר בעיצומו, וכנראה כבר הותיר צלקות באפידרמיס בלי שהורגש. כמו עור שמתקלף אחרי שהות ממושכת בשמש. יש רגעים שזה אפילו מענג, באופן פרוורטי, לקלף. אבל אז מבינים שהחיים - לא אלה הביולוגיים, אלא אלה עם החלומות, רצונות, תשוקות, שאיפות, יומרות - פשוט מתקלפים ומתקלפים והעור כבר לא מתחדש, וככל שאתם מתקדמים אתם משאירים מאחוריכם שובל של קשקשי עור מת, עד שבסוף הכל יתפורר אל הרצפה ובעננת אבק קטנה תתאדו. וככה, מאודים, תמשיכו לחיות."

אני מאמינה גדולה בחלומות שהדימויים הויזואליים שלהם הם בעצם מילוליים, במיוחד אצל אנשים מילוליים. זה גם מתקשר לי עם ספר שקראתי פעם על הזיכרון ועל הדרך שבה המוח האנושי זוכר דברים וגם לפרק שהיה פעם ב"האוס" ובו פגיעה מוחית שגורמת לאדם להתכוון למילה מסויימת ולהגיד מילה אחרת, שקשורה אליה באיזשהו קשר אסוציאטיבי, מה שגורם לתסכול גדול, כי אף אחד לא מבין מה קורה עם מי שלקה בפגיעה הזאת.

לי החלום שלך מייד הזכיר את הסוף של "מלחמה ואהבה" שם איוואן מותיר לסוניה את השפם שלו אחרי מותו.

Anna: You're praying for Ivan?
Sonja: Yes. Your husband, I loved him, as you know.
Anna: I wanted you to have some of his possessions.
Sonja: How kind.
Anna: I kept his sword and gold watch... but here, I'm giving you his mustache.
Sonja: I'll cherish it.
Anna: Also some string. Ivan saved string.

בעיניי הרצון לפרסם את השיר כל כך עמוק עד כי הופיע נתן זך לבשר לך שיש לפרסמו אולי עם ליטוש השפם ...

 

לא מתיימרת להבין בחלומות, סתם מנסה את מזלי  

לגבי השיר פשוט תפרסם!

לא, אתה לא חושב על תרבות גבוהה גם בזמן השינה. לא.

משהו בפרשנות של גע"ס מצא חן בעיני. דודה וכרמל: יכול להיות שהחלומות שלי עד כדי פוסט-מודרניים? אני כזו קלישאה שינקינאית? שאני חושב על תרבות גבוהה זרוקה על הרצפה גם בשעת שינה?

בית זה תמיד המקום שבו אתה נמצא בחיים. בית זר, ישן על מזרון - משהו מטריד אותך, אתה לא מרגיש שייך. לגבי המשורר והשפם, אני מניחה שזו באמת הכרה בזיוף של התרבות הגבוהה, כפי שאמרו לפניי. שים לב, אבל, שהוא ישן, זה פרט מאוד חשוב. הוא שוכב לידך, שזה הדבר האינטימי ביותר שקיים, ורק אז מתגלה הזיוף.

 

אצלי בחלומות אני בדרך כלל מספרת לדמויות שחלמתי עליהן. אבל אני סתם פסיכית. לא משנה. 

זו איזושהי התקוממות לא מודעת שלך כלפי האדם הטוב (הנותן, הזך) שאתה בבית. והנה בבית זר, ממש על הרצפה, שהיא הבסיס לכל, מתקלפת ממך המסיכה (השפם). לא בטוח שזה יגרום לך להרגיש יותר טוב. זה לבטח יגרום לך להרגיש פחות נוח.

איזה קטע, בדיוק היום החלטתי לפתוח בלוג חלומות אינטראקטיבי שבו אעבוד על החלומות שלי ואציע פרשנות לאחרים. חברה שלחה לי את הלינק לחלום שלך, אז אני מנסה:

נתן זך בחלום הוא סמל לחלק בך/במציאות התרבותית שמייצג את העבר האידאלי, הקלאסיקה הבלתי מעורערת, הקאנון, הקונצנזוס. זה שהשפם שלו מזוייף ונפל בשינה זה מסר מהתת מודע שלך לגבי האנושיות, ההומור ואולי אף קורטוב הזיוף במה שאנחנו תופסים היום כתרבות גבוהה. אני חושבת שהקריאה לעזרה באה מצד יוצרים של תרבות רייטינג פופולארית ומבדרת לקבל גם כן הכרה וביקורת טובה מיד פעם. מה אתה אומר? :-)

אני

אהבתי

את השיר

יצא לכם להרגיש פעם שהחיים שלכם מתפוררים? לא מדובר בתחושות המשבר הקיצוניות והמוכרות שקשה להחמיץ, כשמשהו בפנים או בחוץ מתפוצץ, או אפילו רק נסדק, או נרעד, אלא תחושה מתמשכת, שפתאום נהיים מודעים לה, כשהעסק כבר בעיצומו, וכנראה כבר הותיר צלקות באפידרמיס בלי שהורגש. כמו עור שמתקלף אחרי שהות ממושכת בשמש. יש רגעים שזה אפילו מענג, באופן פרוורטי, לקלף. אבל אז מבינים שהחיים - לא אלה הביולוגיים, אלא אלה עם החלומות, רצונות, תשוקות, שאיפות, יומרות - פשוט מתקלפים ומתקלפים והעור כבר לא מתחדש, וככל שאתם מתקדמים אתם משאירים מאחוריכם שובל של קשקשי עור מת, עד שבסוף הכל יתפורר אל הרצפה ובעננת אבק קטנה תתאדו. וככה, מאודים, תמשיכו לחיות.

אני חושב שאת הפסיכולוג כדאי לך לשמור בשביל השיר, החלום בסדר...