אני לא אמור להתלונן על "דרך היין". אף אחד לא מתלונן על "דרך היין". יש לחנות הזו כמה זכויות יסוד בחינוך האלמנטרי של כולנו לצריכת יין איכותי, ועוד לפני זה: על כניסה חלוצית לשממה כמעט מוחלטת בתחום ייבוא היין והפרחתה המהירה. "דרך היין", מצידי, יכולים לקבל מחר את פרס ראש הממשלה לראש טוב, אם רק יוכרז כזה (ולמה שלא, בעצם? יש מספיק מועמדים).

אבל.

יש אבל. וזה חתיכת אבל.

"דרך היין" כבר מזמן לא באמת אוהבת או מחפשת אותנו – צרכני היין הקטנים, הבינוניים, אלה שעוד לא למדו הכל, אלה שעוד מחפשים לגדול, אלה שלא יקנו ארגז גראן קרו ב-600 שקל לבקבוק, אלה שבקושי מצליחים – אבל באמת שמשתדלים – להשתלט על ההבדלים שבין יינות בורדו, בורגון ועמק הרון.

אלה אנחנו. לומדים לאט. מוציאים מעט (לרוב). היין הטוב באמת קצת יקר בשבילנו, אבל אנחנו מושיטים היד ונוגעים בו. מתמתחים. עושים מאמץ לקנות את הגראן-ואן של קסטל במקום הפטיט (שמחירו, אגב, הגיע למקומות מאוד לא סבירים יחסית לאיכותו, וכנ"ל לגבי הקסטל C שרדונה. האנשים בקסטל מוכרחים להירגע קצת. חבר'ה, אוהבים אתכם, אתם טובים, אבל לא עד כדי כך טובים). מטפחים, על בסיס שבועי וכמעט ללא אפליה, את רוב יקבי הבוטיק הישראליים המובילים. משאירים מאחורינו 400 שקל לשבוע. שומעים להמלצות הצוות – והצוות ב"דרך היין" באמת אוהב יין ומבין בו, לא רק עושה את הקולות הנכונים אבל ברור לך שעם סגירת השערים שותה בירה זולה לתוך הלילה – כפי שאני חושד לגבי הצוות ב"חינאווי" החדשה בהחשמונאים. לא; ב"דרך היין" עובדים אנשים שחיים את התחום. ואנחנו כבר קטנים עליהם.

למעשה, "דרך היין" של עכשיו היא כמו תל-אביב: מקום שהולך והופך גטו לעשירים בלבד. אתם יכולים לדעת את זה לפי ערבי הטעימות שלהם – שהם, מה לעשות, עדיין הדרך היחידה שלנו, האנשים מצומצמי המשאבים, לטעום יינות "גדולים" שאותם לא נוכל להרשות לעצמנו באמת לקנות. זה חינוך חשוב מבחינתנו; הדרך היחידה להרחיב את פאלטת הטעמים שלנו, להבחין בהבדלים, לשאוף קדימה, ללמוד, להתקדם בסולם הדרגות היינני. בלי הערבים האלה, נמשיך כנראה עם קסטל לנצח. לא שזה רע כמו שזה משעמם.

אבל ערבי הטעימות של "דרך היין" כבר לא באמת פתוחים בשבילנו – כפי שהתברר לאחרונה בכמה מקרים. ברגע שבו הם מתפרסמים בעלון החודשי שלהם, הערבים האלה כבר מאוכלסים לחלוטין ולמעשה סגורים להרשמת משתתפים נוספים. איך זה קורה?

ובכן, פשוט מאוד; החברים של "דרך היין" הם, כמובן, האנשים שבעקבות ערב הטעימות סביר שיקנו ארגז מהגראן-קרו לסוגיו. אנשים שלא רק יחזירו, בדמי ההשתתפות, את עלות היינות שטעמו, אלא ממש יכניסו כסף גדול לחנות. המקומות המצומצמים בערבי הטעימות נמכרים לאנשים האלה הרבה לפני שעצם קיומו של הערב מובא לידיעתנו. כשגם אנחנו מבקשים להשתתף, אנחנו נענים בנימוס שאין מקום.

השאלה היא, כמובן, למה בכלל טורחת "דרך היין" לפרסם את דבר קיומם של ערבים שהם למעשה מועדון חברים סגור. האמת, אין לי מושג, אבל זה מרגיז, מתנשא ובעיקר מזלזל בלקוחות שהם – כלומר אנחנו – הלחם והחמאה האמיתיים של החנות, האנשים שטיפוחם לאורך זמן יניב קליינטים מתמידים שגם הולכים ומוציאים סכומי כסף הולכים וגדלים ושומרים על נאמנות למקום.

כן, אני יודע שהם לא ייחנקו. למעשה, סביר שאנחנו לא חסרים להם בכלל. אבל יודעים מה? גם הם לא חסרים לנו. בעיר שבה יש מספיק יבואני יין זריזים, מעודכנים וידענים, "דרך היין" סיימה את תפקידה ההיסטורי. אם מחר הם ייסגרו, לא נזיל דמעה.