אתמול ראיתי תאונה, אני לא יודעת, זה השפיע עלי, אבל כולם הגיבו באופן כל כך קיצוני, אני הייתי אדישה. <
בכביש הטייסים בת"א, ליד הבית ספר שלי, בשעה 11 נראה לי, הייתי בדרך לבית ספר, במקרה אמא שלי נהגה, איזה מזל!
אבל אמא שלי, בצורה סדיסתית למדי החליטה שהיא רוצה לראות מה קרה, ולמה יש הרבה אמבולנסים וניידות משטרה, היא התקרבה לצומת וראינו במרכז הצומת מכונית הונדה לבנה, ולידה מוטלת גופה של אישה, מכוסה בבד חום, הרמזור התחלף לאדום ואנחנו חיכינו ברמזור, אמא שלי וחברה שלי בההו בגופה, המשטרה הרימה את הבד וצילמו את הגופה, כולם בכו באוטו, ואני צרחתי על אמא שלי לא להסתכל על זה, ולהירגע, לא ידעתי שחברה שלי בוכה.
כשירדנו מהאוטו ראיתי שגם חברה שלי בוכה, הרגשתי ממש רע, אני רק דאגתי לאמא שלי שיש לה לנסוע הביתה בהרגשה כזו, זה כל מה שהפריע לי.
אישה נהרגה בגלל חוסר אחריות, היא חצתה את הכביש באור אדום, והנהג, פגע בה. החיים שלו נהרסו, הוא ראה איך אישה נהרגת מול עינו, איך הוא ישן בלילה?!
אני חושבת על החיים בענין הזה, זה לא שאני אומרת חס וחלילה שמגיע לה! ממש לא, אני מרחמת עליה, אבל מי שמסכן זה מי שנשאר כאן, המשפחה שלה, האנשים שהיו שם בתאונה, שיהיו להם סיוטים לנסוע באותו מקום, הנהג, שעוד יעמוד למשפט.
זה מחריד מבחינתי, אבל קשה לי גם לקבל את זה שאני כזו...
אני לא רוצה להיות שונה כל כך מכולם, אבל אני כזו בענין הזה.
אני קשורה מאוד למתים, אבל לא לאלו שנהגו בחוסר אחריות.
הלוואי והייתי יכולה לעשות משהו כדי לשנות, אבל כזו אני\ אולי בעתיד משהו בי ישתנה...