סיפור שלם היה כאן על איך ששכרתי דירה חדשה. על איך שחיפשתי אותה ועל איך שהתמקחתי עליה ועל איך שנלחמתי להביא שותפים שיעשו לי בית. היה את הסיפור על אטלנטיס שגיליתי מאחורי הארון של בעל הדירה בעת הניקיונות, והיצורים בעלי אינספור הרגליים שברחו מהאור שהיו מפתיעים אפילו את דארווין. אבל בגלל כשל טכני, דה-מארקר שפך לי קפה על הדף והכל נמחק.

חסרת חשק לכתוב הכל מחדש, שהרי לא גיביתי כלום (כשלא עובד השכל, עובדות האצבעות), לחצתי על ה"התנתק" במיאוס רב והכרזתי "ברוגז" עם הבלוג.

אלא שהרומן של הכותב עם הרומן שהוא כותב הוא הרבה יותר מורכב ממה שהרוב חושבים. כמו אל מאהב ישן וטוב, זחלתי בחזרה אל הבלוג שלי, אל חור ההצצה שלי עם התמונות של קנדינסקי. אלא שמאהבים ישנים אני לא משחזרת ואת המילים שלי, לפעמים נעים לי לקרוא מחדש. לזכור פתאום את מה שהמצאתי פעם, לנשום מחדש את הניחוח הנוסטלגי של המחשבות, התהיות, מצבי הרוח והרצונות.

סיפור שלם יש לי לכתוב כאן על תאונת הדרכים שעשיתי אתמול. התאונה הסתמית, הטיפשית והמיותרת. כזו שהרסה רק בקצת את הפח אבל מוטטה לחלוטין את האגו. רציתי לספר את אינספור הבדיחות על נשים נוהגות, לגנות את האינסטינקט האימהי הנלעג שיש לבחורה שמעולם לא הרתה להסתובב אל המושב האחורי כשילדה קטנה קוראת לה. אפילו כשהיא מאחורי ההגה. אפילו כשיש עומס תנועה.

אבל בדיוק עכשיו, כשהרוח חזרה לנשב והבריחה את השרב המחליא בחזרה אל המזרח,

לא מתחשק לי לכתוב על דברים עצובים או מרגיזים.

כי יש לי פתאום אינספור מילים,

אבל רק עבור היום היפה הזה.