היום במהלך שוטטות עם הילדים בקניון שמנו לפתע לב כי בתנו הקטנה (בת 3) חסרה. הסתובבנו בחנויות הסמוכות, קראנו בשמה אך לא שמענו את קולה.

התפצלנו, אני לכיוון אחד ואישתי בני וביתי לכיוון השני, סרקנו את הקניון, וליבנו החל לנבא את הרע מכל...

לפתע שמעתי את קולה, בוכה, מוקפת בהמון אנשים, היא ראתה אותי ורצה לקראתי. חבקתי אותה בחוזקה, הפחד ירד, ותחושה של אושר מילאה את ליבי, "מצאתי אותה" קראתי בקול, הילדה בכתה, היא נבהלה, חשבה שאולי הלכנו לה לאיבוד בתוך ההמון...

כל ההתרחשות לקחה 12 שניות מהרגע שלא הבחנו בה עד הרגע שהיא היתה שוב בין זרועותיי.

איך רגע קצר בחיים יכול לקבל לפעמים תחושה של נצח...

איך שניה של אי תשומת לב יכולה להפוך חיים שלמים לפיסות של זכרונות, עצבות אין קץ, איך שניה יכולה להפוך לתחושות אובדן, איך הדמיון גורם לנו לחוש כי הרע מכול עומד בפתח...