יעל תמיד הייתה הכול או כלום. דרמה. חיפשה קומדיה רומנטית עם מג ראין, מצאה דרמה מהסוג הזול עם מישל פייפר. אז היא עלתה על מטוס, כי כל הקומדיות הרומנטיות הן באנגלית.

בלוס אנג'לס היא גילתה שהיא עוד אחת, שבדיוק כמו בארץ, היא משלמת שכר דירה בדולרים, בדיוק כמו בארץ, היא מרוויחה פחות מדי, בדיוק כמו בארץ, החיים שלה דרמה. זה ההבדל בין סביבה ומסובב.אין כאן שגיאת דפוס.

חזרה לתל אביב עם הזנב בין הרגליים, נחתה בבן גוריון וחשבה לעצמה, בתור בוגרת חצי שנה בלוס אנג'לס, כמה פרובינציאליים פה כולם, מה זו קדחת הדיוטי פרי שלהם ולמה לשוטרת בביקורת דרכונים משוחרר הכפתור של הכיס.

דחפה עגלה עם מזוודה עמוסת שברים דרך המסלול הירוק, יצאה החוצה לאולם קבלת הפנים. כל הפרובנציאליים רצו אל המשפחות הפרובנציאליות שלהם, התחבקו והתנשקו. יעל תפסה מונית לבית של אימא ואבא, שבדיוק לא היו בבית. יצאו לנופש בן שבוע באנטליה, כמה פרובנציאלי מצדם. בטח גם קנו די.וי.די בדיוטי פרי. בלי מפתח, עם שתי מזוודות, עם עשרים שקל בכיס ובלי אף אחד, בלי טלפון אפילו, יעל נשברה.

הטלפון שלי צלצל בשתים וחצי בלילה. עניין סטנדרטי, כל החברים שלי יודעים שאני עובד לילות. יעל בבית של השכנים, מבקשת שאני אבוא לקחת אותה. אני מסביר שאני בעבודה ושאין לי כבר אוטו, מכרתי אותו כי חיפשתי שקט. היא בוכה. זה הרגע של הטוויסט בקומדיה הרומנטית, הרגע שבו יו גרנט מודיע שהוא מתפטר, לוקח מונית או גונב מכונית ומגיע אליה.

אני לא יו גרנט, ובדרמה של יעל אין טוויסט. רק שרשרת של אירועים לא-כל-כך-נוראיים שגורמים לה לבכות קצת.

דודה שלה הגיעה והכניסה אותה הביתה. עד שההורים שלה חזרו, ארזה מזוודות שוב וטסה לאוסטרליה, כי שם הדולר הוא לא אותו דולר והאוסטרלים חתיכים. שם, באוסטרליה, איזה אוסטרלי היה רוכב על קרוקודיל כדי להכניס אותה הביתה, ואח"כ נותן לה למשש את השרירים שלו שעה, לפני שהיה מכין לה מה-שזה-לא-יהיה-שצמחונים-חושבים-שנחשב-ארוחת-גורמה. חסה ברוטב טרטר, או משהו. 

ארבעה חודשים, נגמרה לה הויזה, ויעל בתאילנד, מנסה למצוא טיסה הביתה שהיא לא צריכה לשכב עם אנשים כדי לממן. אימא ואבא לא מוכנים לשלוח כסף, מספיק הם מימנו עשרה חודשי שכר דירה בחו"ל. טלפון. אני מבטיח לה לטפל בזה, קובע שתתקשר אליי מחר באותה שעה, ומרים טלפון למרים ושאול. שאול עונה, הוא שמח לשמוע ממני. הרבה זמן לא שמע ממני, מאז שהבת שלו הבינה שאני היו גרנט הלא נכון - זה של יומנה של ברידג'יט גונס - והיא מחפשת קולין פירת'. אני מנהל אתו שיחת נימוסין קצרה ושואל אם יעל חזרה ארצה. ככה אני מניפולטור. הוא אומר שיעל בתאילנד. אני אומר שזה מוזר, למה שהיא תשאיר לי הודעה מתאילנד? 

שאול אומר שהוא לא יודע, ואני מבקש שאם היא תתקשר שוב, שיגידו לה שניסיתי לחזור אליה, ואנחנו סוגרים את הטלפון. עכשיו שאול יודע שיעל מתכוונת לבקש ממני כסף (הוא רק לא יודע שהיא כבר ביקשה) וכל ה"לא נעים" מהבית מטפס עליו כמו איזה קיסוס. כשהיא מתקשרת אליי חזרה כבר יש לה כרטיס טיסה.

יעל נוחתת ונוסעת אליי, במונית. טלפון. אימא שלי אומרת לי שיעל אצלם. אני מבקש לדבר אתה. היא לא ידעה שיצאתי מהבית. האם אני יכול להגיע? אין לה איך להגיע אליי או לחזור הביתה. אני מבקש מאימא שלי שתלווה ליעל חמישים שקל לנסיעה הביתה, ומכוון אותה לתחנת האוטובוס הכי קרובה בחור שההורים שלי קוראים לו יישוב. "סעי הביתה יעל. נגמר".

יעל עבדה כמה חודשים באיזה מקום וחסכה ארבעת אלפים שקל. חמושה בחסכונות מצאה חברה שמוכרת מוצרים מים המלח לגויים עם יותר מדי כסף ונסעה לבריטניה. חזרה אתמול. גילתה את מה שאני יכולתי לומר לה: "בכל מקום שאני הולכת, לעזאזל, שם אני נמצאת".

 דומים נורא, יעל ואני. גם אני מנסה להבין איך להרחיק את עצמי ממני. בינתיים, יעל מרחיקה את עצמה ממני ואני את עצמי ממנה, כי שנינו יודעים שאם משהו בעולם הזה הוא לא-נכון, זה אני והיא.