שהילד שלי יהיה מורה?!אין הורה שלא זוכר את הרגע הזה. היום הראשון של כיתה א', ידך מחזיקה בידו של הילד. לא להאמין איך שהזמן רץ, הרי רק אתמול הוא נולד. באמת לא ברור מי מתרגש יותר. אתה נכנס לכיתה, מתבונן במורה, ומתפלל בלי מילים: רק שהיא תהיה מורה טובה. שתהיה קשובה, שתבין איזה אוצר אני מפקיד בידיים שלה, שתקדם אותו, אבל לא תלחץ, שתגרום לו לאהוב את בית הספר, שתאהב אותו, תבין אותו ותכיל אותו, שתיטע בו אהבת דעת ותקנה לו מיומנויות. הילד גדל ובכל שנה מחדש עיניך נשואות למורה, ואתה מקווה שתספק לו חוויות חיוביות, ולא, חלילה, להיפך.בתיכון המצב מורכב אפילו יותר: נוסף על המחנכת, אתה מקווה שהמורה למתמטיקה יעזור לו למצות את הפוטנציאל שיש בו, שיקדיש לו את הזמן שהוא צריך, שיעזור לו להתגבר על קשיים ותסכולים. שהמורה לאנגלית תעזור לו להתחבר לשפה, שתהיה מומחית בהקניית שפה – זה הרי כל-כך חשוב. אתה מקווה שבית הספר והמורים יפתחו לו את כל השערים שיצטרך בעתיד, ויחד עם זה שיעזרו לו לצלוח בשלום את גיל ההתבגרות על כל מורכבויותיו.שיגדל ויהיה בוגר, אחראי, ויוכל ללמוד כל מה שרק ירצה. הנדסה, רפואה, מחשבים, פסיכולוגיה, משפטים, הוראה.הוראה?לא. רק לא זה. שהבן שלי יהיה מורה?! ואיזה פרצוף יהיה לי? מה אני אומר כשישאלו אותי מה הוא עושה בחיים?שהוא מחנך ילדים? נוטע בהם אהבת דעת? מקנה להם מיומנויות? מכיל אותם בגיל ההתבגרות? לא, אי אפשר. השכר, התנאים, המעמד. זה מאוד חשוב שיהיו מורים טובים, תמיד רציתי כאלה. מוכשרים, נבונים, ובעיקר בני-אדם. אבל לא הבן שלי. עד כאן. הרי יש לו כזה פוטנציאל אדיר (כמה ממוריו אף השכילו לראות ולטפח זאת). אכן, האבסורד גדול. כולנו רוצים מורים טובים לילדינו, כולנו מדברים על שיפור מעמד המורה. בפועל, אנחנו לא עקביים ביחסנו למורים. המטרה צריכה להיות ברורה – ביום שבו יצטרף גם המורה לחזונה של האם היהודיה, לצד הרופא והמהנדס, נדע שעשינו את המוטל עלינו – כאזרחים וכהורים. ביום שבו נשמח על בחירתם של בננו או בתנו בהוראה כייעוד, נוכל באמת לקוות ולצפות שיהיו לילדינו מורים טובים.מה יכולים הורים לעשות? לא מעט.למרות המגבלות, ניתן לפעול כלכלית:התרגלנו כבר למחשבה שהלימודים הם 'חינם'. הורים שמשלמים מאות ואלפי שקלים בחודש לחוגים והעשרות למיניהם, מתרגזים מאוד כשהם נדרשים לשלם את התל"ן (תכנית לימודים נוספת), המוגבל בלאו הכי על-ידי משרד החינוך לסדר גודל של כ 500 ₪ לשנה סך הכול. הכעס על המערכת וחשיבת ה'מגיע לי', באה על חשבון ההתמקדות בטובת הילד.כספי התל"ן אולי אינם רבים, אך גם אותם צריך לנצל מתוך מחשבה. אולי שווה לשדר להנהלת בית הספר ששיפור תנאי ההעסקה של המורים הם מטרה ראויה לכספי התל"ן של ההורים, יותר ממסיבת סוף שנה ראוותנית? התל"ן לא יכול לפתור הכול. באופן אבסורדי משרד החינוך מתקצב ילדים על-פי מעמדם הסוציו-אקונומי, מתוך הנחה שהורים אמידים יכולים להשלים את הפערים בעצמם. עם זאת, משרד החינוך לא מאפשר לאותם הורים לשלם יותר, ולשדרג את בתי הספר שילדיהם לומדים בהם.אבל אולי אפשר להקים עמותת הורים? עמותה שתתוקצב מכספי תרומות, ובין השאר תאתר מורים טובים במיוחד ותציע להם שכר מפתה על-מנת שילמדו בבתי הספר של הילדים?קשה להגזים בחשיבותו של מורה טוב. את המאמץ הכלכלי שמוכנים הורים להשקיע במימון מטפלת טובה בגיל הינקות, אפשר וכדאי להשקיע במורה טוב בגיל בית הספר. אמנם לא כל התלמידים במדינת ישראל יזכו לכך, אבל אי אפשר לקפח את עתידם של רבים, רק בשם השוויון.האפשרויות רבות: באחד מבתי הספר שאני מכירה הקימה עמותת הורים צהרון פרטי, והציעה לחלק מן המורים ללמד שם שיעורי העשרה. כך מתאפשרת למורים פרנסה נוספת בין כותלי בית הספר מבלי שיצטרכו לכתת רגליהם למסגרות נוספות.כל זאת, כמובן, לצד מאמצים ניכרים להשפעה על המדיניות הממשלתית. גם להורים מותר להצטרף להפגנות מורים.אולם השאלה אינה רק כלכלית:שאלת מפתח היא שאלת היחס למורים. גם אם עדיין לא הגענו לימים בהם מורה הוא חלומה של כל אם יהודיה, ניתן לעשות את המעט שלנו. האם אי פעם השקעתם את המאמץ המועט וכתבתם מכתב הערכה למורה שהיטיב עם ילדיכם? האם דאגתם לשדר לילדכם את היחס של כבוד והערכה שיש לכם כלפי מורה כזה, והשפעתם כך על יכולת העבודה של המורה בכיתה? או שמא שדרתם חזור ושדר לילד שהמורה לא באמת מעניין אתכם ושמעמדו החברתי נחות משלכם? האם הצעתם להתנדב בימי שישי ולהסביר בכיתה משהו על תחום ההתמחות שלכם – דבר שיכול ליצור אנלוגיה מחמיאה בין המורה להורה? היד עוד נטויה, אם נרצה, נוכל כהורים לגרום לשיפור מעמד המורה, ונאפשר לו להיות באמת מודל להזדהות של הילד, מרכיב שבלעדיו קשה עד מאוד לחנך. אני בטוחה שיש עוד רעיונות רבים מלבד אלו שהעליתי על הכתב,אשמח לתגובות שלכם. |
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תמר תודה על חשיפת האמת בפרדוקס של "מה טוב לי ההורה הפרטי לבני לבין השאיפות שלי לעתיד בני".
הורים גוזרים את המשוואה המסולפת מהחוויה הפרטית.
מקצוע ההוראה הוא אחד המקצועות היותר מאפשרים לשנות סדרי עולם, מעשירים את עולמו הפרטי של המורה ומשמעותי
לחברה בה אנחנו חיים. כאן כמו בכל מקצוע צריך להגיע לאיזון בין העבודה המשמעותית ערכית, לבין התגמול הכספי.
מי שמגיע למקצוע ההוראה חייב להיות אדם עם חזון ולדעת לאיזה עולם הוא רוצה לחנך.
אני לשמחתי היתי במערכת 30 שנה וראה זה פלא לא היה לי יום אחד בעבודה שלא שמחתי להגיע לעבודה.
טיפלתי בתלמידי כאילו היו ילדי הפרטיים. ידעתי שהם חומר ביד היוצר, וסימני הנגיעה שלי ישארו שם לתמיד
מכאן שהיתה זו עבורי שליחות גדולה. מאחר ותלמידי כולם אנשים בוגרים זכיתי לקבל משוב ולדעת שהצלחתי בהתכוונותי
אין מקצוע שיכול לתרום כל כך הרבה לפרט ולחברה כולה.
ככל שנשקיע יותר בחינוך נזכה לעולם שאולי יטפל טוב יותר במחדלים של היום.
ולענין התשלום: לרבים וטובים אין בעיה לשפוך כסף רב בענינים חומריים , כמעט לא מתלבטים .לעומת זאת כשצריך להוסיף
תשלום פרטי לחינוך מגיל 6 עד 18 הדבר זוכה להתנגדות מצד רבים ,מאחר ויש ציפיה שהחינוך באחריות המדינה ולכן ההורה הפרטי פטור מלשלם.
הכל בראש של ההורים.
עובדה שאין בעיה לשלם סכומי עתק לגיל הרך , שם אין ציפיה מהמדינה ולכן גם אין התנגדות לשלם.
הגיע הזמן להסיר את המסך מהציפיות שמשהו באחריות המדינה. מי שחפץ את הטוב ביותר לילדיו שישלם והרבה.
מבטיחה לו שלא יתחרט בעתיד. כל יום שעובר בגילאי החינוך לא חוזר.
כאן קשה לתקן עוולות שנצרבו בנפש הרכה, בניגוד לנושאים אחרים בחיינו שהם ברי שינוי.
יבורכו המתעקשים להקים בית ספר איכותי ששואף רחוק , כמו חברותא.
אסור בשם השוויון המדומה לחבל ביוזמות ברוכות. כן ירבו וכולנו נצא נשכרים.