| חזרתי הביתה, שעת בוקר מוקדמת, השמש עוד רגע קט זורחת נכנסתי, הורדתי את התיק מהגב, והנחתי אותו על הכורסא חלצתי נעליים ניערתי כנפיים והחלפתי לטרנינג, שארגיש שאני בבית והנה התחושה שכמעט אי אפשר לתאר, שוב מגיחה ועולה מתוך נבכי נשמתי תחושה מוכרת אך לחלוטין לא ידועה.מה קורה ברגעים האלה, שבהם כאילו משהו בתוכי מתפרק? פחד מתגנב, ואני בורח, לא מסוגל להכיל, פוחד שלא אדע לאסוף את השברים.... אני נזכר בכל המפגשים שלי עם הבריות בזמן האחרון, את זה שליבו נשבר עקב פרידה ממערכת יחסים ארוכה את זה שלא כל כך מוצא את עצמו בעבודה את זו שמרגישה לבדה, בודדה. יש לה הכול ואין לה כלום, את זה שמרגיש מבולבל ומפוחד, כמו ילד קטן . נכנסתי למקלחת, התרעננתי, ניגנתי קצת טרומבון ונסעתי לעבודה השנייה שלי – יום בשבוע,. עבודה עם אנשים, וכל אחד והמטען שלו, העולם שלו. כיוונתי את עצמי להיות שם בשבילם. לראות, להגיד מילה טובה, לחייך, להקשיב, להחמיא ומה עם תחושת הריקנות והתחושות הקשות שהתגנבו לפתע? חשוב להקשיב להם, להכיר, לשמוע, לדעת. התחושות הקשות באות לסמן לי את המקומות שבהם אני צריך עוד להתפתח, חשוב לא לברוח גם אם קשה להישאר בתחושה הקשה שפתאום מגיחה לקראת לילה.והתודה הכי גדולה היא פשוט לראות חיוך ולו הקטן ביותר זה בפינה של השפה התחתונה או זיק של אור בעין ימין או שמאל איך שיוצא.כי יש כל כך הרבה אנשים בעולם שנמצאים במצוקה גדולה, ממש ממש עכשיו, ברגע זה, אולי האדם מולנו שרוי במצוקה והוא מרגיש שהוא עומד להתפרק... אז כדאי לצאת מהקופסא, לעזוב את תחושות הריקנות והבדידות ולהושיט יד, להיות "מלאך" לרגע זה כל כך פשוט, כל כך עמוק, כל כך לא מובן מאליו. |