כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המגירה

    אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו...\"

    אתם מוזמנים לפתוח את המגירה, לקרוא ולהתרשם.
    נא לשמור על הסדר.

    השדה של הודיה

    3 תגובות   יום שלישי, 7/8/07, 00:28

     

    "בוא!" קראה.

    לא הגבתי.

    "נו, בוא כבר" קראה שוב, כשראתה אותי עדיין ישוב על כסאי.

    "אני עסוק." עניתי. מנסה להתעלם מידה המחפשת את ידי.

    דבריי חלפו על אוזנה, כמו הרוח ששרק בחוץ.

    היא לא הרפתה. מושכת אותי אל הדלת.

     "קר ויורד גשם." ניסיתי לשחרר את אגודלי הלפות באצבעותיה הקטנות.

    "נכון," ענתה. "מה שיש לי להראות לך, נמצא שם."

    הצביעה לעבר שום מקום.

    חטפתי את מעילי.

    הרוח הצליף על פניי. הרחוב היה ריק ואפור. קינאתי באנשים הספונים בבתיהם החמימים.

    "עצום את עיניך." פקדה. עצמתי את עיניי בחשש. מהדק את צווארון המעיל.

    הובלתי באגודלי.

    סומא.

    הקור טיפס במעלה גבי. טיפות גשם כבדות ירדו. זולגות על לחיי.

    "עוד מעט נגיע." אמרה. חשה את רעידות גופי.

    קצב הליכתה המהיר הואט.

    "למה את בוכה?" שאלתי.

    "איך אתה יודע?" שאלה חזרה "עינייך הרי עצומות."

    "אינני ידע איך," ניסיתי למצוא תשובה "אני רק מרגיש את זה"

    "כך תיטיב לראות." ענתה, מאלצת חיוך. הרגשתי גם בזאת.

    "הגענו," אמרה "אתה יכול לפקוח עיניים."

    "לא רוצה." השבתי.

    צחוק ילדים הדהד מסביבי.

    "מדוע כל הילדים עצובים?" שאלתי. מנסה להגביה את צווארון המעיל מעל אזניי. הדמעות החלו לזלוג באין מפריע. "אני שומע קולות צהלה ושמחה," אמרתי. "ובכל זאת, אני מרגיש כל כך הרבה עצב."

    "פקח את עינייך." שיחררה את אגודלה הקטן מאצבעותיי. "אל תפחד."

    פקחתי את עיניי. הרמתי את ידי להגן מסינוור השמש.

    "זה השדה שלי." הצביעה בידה אל השדה שהיה פרוש לפנינו. "זה השדה של הודיה."

    לפנינו התפרש שדה רחב ידיים. לא ניתן היה להבחין, היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר.

    ילדים רצו בו הלוך ושוב. נראה היה כאילו הם משחקים. אך, קולות הצהלה והצחוק, נשמעו כמו מדומים ולא אמיתיים. יכולתי להרגיש את העצב חודר לעצמותיי.

    קולה התרחק, שעה שרצה והצטרפה לשאר הילדים.

    הבטתי בדמותה המתרחקת. היא עצרה והסתובבה אליי. נעלמת בין כל הילדים. 

     

    השעון המעורר צפצף בחוזקה. מעיר אותי.

    קמתי מחלום טרוף.

    המעיל נח על משענת הכסא. העברתי ידי עליו.

    משכתי אותה חזרה בבהלה. טיפות מים ניגרו מקצה אצבעותיי.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/8/07 22:00:


      מהya

      תודה.


      מביטה

      תודה 


       

      אגב, הקטע הזה נכתב לפני יותר מחמש שנים.

      על ילדה קטנה. מלאך קטן.

       

      ועל שטן, שראוי לעונש מוות. לא פחות.

        7/8/07 08:02:
      אהבתי. מאוד.
        7/8/07 00:37:

      וואו,

      כתוב נפלא!

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עופר מימון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין