ברור שזה לא מעניין את הסבתא של אף אחד, שלא הייתי בשבת בעיר. העובדה שבמקום לחזור ביום שישי, אחרי העבודה, כרגיל, הבייתה, אני השארתי את הפרייבט החבוטה והקומפקטית שלי בחניון הסמוך, ועליתי על המיני ווען המשפחתית (שגם אותה הייתי משדרג מזמן אילו רק היה לי כסף, בדגם משופר ופחות בעייתי), שכבר המתינה לי בדריכות על יד העבודה, לאחר שאשתי שתחיה העמיסה את עצמה, את ארבעת הקטנות - הבן והבת הגדולים בקייטנות - את שקיות המזון, מזוודות הבגדים, עיתוני השבת ומי יודע מה עוד, ובאה לאסוף אותי, בכוונה לנסוע לאחיה, גיסי וגיסתי היקרים, אי שם בלב הרי הקטסקילס, כל זה מעניין אולי רק את הילדים שלי, וגם זאת, רק בדיעבד. 

אז זה אמנם לא מעניין, אבל אני בכל זאת לא רציתי לחצות בשעה הזאת את מנהטן, עם כל הפקקים הכרוכים בחציה התאבדותית שכזאת בסופשבוע.

לא רציתי להשתרך שעות ארוכות בכבישי הכניסה והיציאה מהעיר, לא רציתי לחצות את נהר ההדסון על גשר ג'ורג' וושינגטון העמוס עד כדי סיכון שלוות הנפש שלי המעורערת, כידוע, בלאו הכי מימים ימימה, ולא לטפס יחד עם כל ב. ישראל על הפלסייטס וכביש מספר 6 המרהיב שמתפתל בין ההרים כמו נחש. הכביש ועליו טור המכוניות שנע באיטיות בנתיב מסוכן יחיד, שבשוליו התהום.

במקום כל זאת, מנקודת המוצא והזמן שבו היינו, חצינו את לונג איילנד בכביש חוצה לונג איילנד, בעל ששת המסלולים שהתנועה זרמה בו כמו התנודות בשער הדולר ביום בהיר, אחרי המפולת האחרונה ולפני זו שאולי, חלילה, עוד תגיע, עלינו על גשר וויטסטון שמתחתיו שטו דוגיות וסירות מפרשים, ובטיילת הסמוכה רצו אנשים, כשרק בגד ים קצר מכסה את מבושיהם במה שנראה כסוג  של ג'וגינג מזוכיסטי, תחת השמש הקופחת שנצנצה מבעד לזיעה המבריקה שכיסתה  את הגופים השזופים. בגדה השניה עגנו סירות נוספות, קשורות למזח, המזגן רחש והפיץ קור נעים בתוך חלל האוטו והתמזג עם שירת הבנות שכל אחת מהן שרה סולו, ובמקביל, שיר אחר, שהמכנה המשותף היחיד שלו עם השירים האחרים, היה גובה האוקטובות ומידת הזיוף האחידה והמונוטונית, אותה הן ירשו בזכות מההורים שלהן. כמובן ששאבנו נחת (תודה ששאלתם), שילמנו את האגרה ועלינו על ההצ'סטון ריבר פרקווי שתיסכל אותי קשות עקב עבודות בכביש שגרם לשיבושי תנועה זמניים, אבל שרדנו את זה, חצינו את החלק המערבי של מדינת קונטיקט, עלינו על ה- 684 וממנו על כביש מספר 84 מערב עד לכביש 17 המתפתל לכל אורך שרשרת ההרים.

מה שמדהים בנסיעות האלו, זה המרחבים העצומים, האינסופיים, הניבטים מבעד לחלון, משני צידי הכביש, הטובלים בירוק עז לכל מלוא העין, עד לקו האופק, איפה שהצמרות חותכות את ענני התכלת מלמטה, ופורצות מהצד השני שלהם בתנופה חסרת מעצורים.

פה ושם, באמצע שום מקום, נושק את הכביש שדה חרוש, חווה, אסם תבואה. עדר פרות רועות באחו, מלחכות בשלווה עשב דשן וירוק. פה ושם עיירה מנומנמת עם רחוב אחד ראשי, עם תחנת מכבה אש, קולנוע ישן, כמה חנויות עם חלונות ראווה דהויים, מסבאה - בר עם אור עמום אפל, וריח מתקתק של סיגריות מהול באלכוהול מפיהם של אנשים עם כובעי בוקרים וידיים מסוקסות שלא הייתי רוצה להתקל בהם בסמטה חשוכה, אלא אם כן הם חברים שלי.

פה ושם חותכת אותך שיירת אופנוענים אדומי צוואר, עם כתובות קעקע על כפות הידיים ואולי גם על חלקים אחרים בגוף העטוף כמעט תמיד מעיל עור שחור. פה ושם יושבת מאחוריהם, חבוקה, חברה שאת מה שחקוק על הגוף שלה תצטרכו לבוא לראות בעצמכם.

ואז הגענו לאזור שבו מרוכזים רוב הקומונות והמתחמים הסגורים שבהם יהודים, בעיקר דתיים, חיים במשך כל חודשי הקיץ, כאשר מזג האויר החם בעיר, החופש בבתי הספר ובישיבות, גורם להם להעתיק את מגוריהם לאזור הפסטורלי והשליו הזה. השלווה הזו, חשוב להבהיר, לא נובעת, אגב, מהסיבות שציינתי כמו מהעובדה שבמשך כל השבוע, הבעל שחוזר לעבוד בעיר מגיע אחרי יום העבודה העמוס אל ביתו הריק מצרחות מענגות של ילדים ומבלי שאשתו תגיד לו בקולה הענוג: "ינקעל, תעשה אמבטיה למוישי".

לגיסים שלי יש בית קומתיים חדש, מודרני, מצויד במיטב שכלולי הנוחות, מזגן מרכזי, מטבח גדול, ארבעה כיווני אויר. בחוץ מתפתל כמו נחש פלג מים קטן המפכפך על חלוקי נחל בערוץ שחותר בין שאר הבתים. הכל טובל בירוק. צרצרים רוחשים ממרחק, ציפורים עפות, מצייצות. לפעמים מתקרב לגדר איזה צבי בר. לפעמים נראה שם גם זאב ערבות, או דב. בלילה, יורדת עלטה, הכוכבים מנצנצים עם חצי ירח חלבי בין עצי היער, מרחוק עולה נהמת תן, או שועל שמתמזג עם בכי הילדים. אתה חש כל כך קטן מול עוצמת האינסוף, איך אפשר להכיל את הכל בתוכנו.

יש שם גם בריכה משוכללת וגדולה שלא הלכתי לשחות בה, בגלל בעיית עצלנות כרונית, אבל הקטנות שחו וזה היה האירוע המכונן, אולי, של הנסיעה שלהן.

בלב המתחם שוכן בית הכנסת המהודר. בשבת, לאחר התפילה, התקיימה שם התוועדות חסידים. שרו ניגונים כשרק קירות העץ של בית הכנסת מפרידות בינם לחיק הטבע. אנשים שהעייפות הרובצת כל השבוע על הפנים היגעות שלהם, נראו לפתע רעננים ומאושרים, ברכו זה את זה ב'לחיים' והרימו עוד כוס קטנה של משקה עם ריכוז אלכוהולי שאולי חורג מהתקנון של משרד הבריאות. אבל משרד הבריאות רחוק, וגם העבודה, והלחצים, והמועקות. הכל נדחק.

מישהו חזר על פרפראות, מדרשי חז"ל ושיחות על פרשת השבוע. ישבתי עם גבריאל ועם ישרוליק, אנחנו שלושתנו מאותו הכפר, אולי אותה קומה שחוחה, אבל מזמן כבר בלי שיער.

 לאורך כל השבת הזכירו כמובן גם את משמעות היום הזה שבו חל תאריך פטירתו של אביו של הרבי שנפטר בגלות, הרחק מהבית, לאחר שנשלח לשם בימי משטר האימים הסובייטי. אביו של הרבי, ר' לוי, היה הרב הראשי של העיר יקטירינוסלב באוקראינה ולא הסכים למרות האיומים החוזרים ונשנים, להכנע ללחצי המשטר שיפסיק את פעילותו הרוחנית והגשמית למען יהדות בריה"מ.

ביום ראשון נסענו לאזור אחר בהרים. אחי ערך שם טקס תספורת  המכונה 'אפשרנעש' או 'חלקה' לבן שלו שמלאו לו שלוש, עד מאה ועשרים.

הגיעו חברים מכל האזור, וגם מהשפלה, הוקמה במה מאולתרת, ומישהו עם כיפה ענקית ניגן בגיטרה חשמלית בדיציבלים שאיימו להפוך את עור התוף שלי למסננת. הריפטואר היה מגוון אבל לא הכרתי שום שיר. אז ישבתי עם החברה במה שנראה כמאהל בדואי שהוקם שם, וסיפק לנו צל מפני השמש. דברנו, אכלנו המבורגרים וסטייקים וכנפיים של עוף, ושניצלים ששניאור נפנף מעליהם במיומנות מקצועית שלא הייתה מביישת את המומחים מחופי הכנרת והפארקים ביום העצמאות. חני ויוכבד ושלוימי, כולם עמלו קשות, הגישו ופינקו אותנו. שלהתרגש.  שתינו בירות, וודקה קפואה ומשקאות קלים שהוצאו מתוך דליי קרח ענקים, פיצחנו  גרעיני עפולה, התגעגענו לעפולה, קינחנו באבטיח ופירות ועוגות, גזרנו קווצת שיער, הערב ירד על ההרים בתוגה מלאת דמדומים, ואנו נסענו לבקר את הילדה בקייטנה שלה. הנשימה שלה נעתקה כשהיא ראתה אותנו. לשניה אחת היא קפאה ואז היא זינקה לעומתנו, ואיתה עוד אחיינית בת גילה, ואחותה המדריכה וחברות, והנה נוצרה בחוץ כבר המולה קטנה. עוד כמה נשיקות וחיבוקים וממשיכים בכביש ההיסטורי עליו היו נוסעים האינדיאנים מעמק ההדסון ועד לנהר הדלוור בפנסילווניה שמעברו השני של רכס ההרים המתנשא, נעצרנו לתפילה, הקטנות קופצות החוצה, משחררות אנרגיה רצות בתוך שדה פרחי בר, הן משתלבות בנוף, הקטנות. אנחנו קונים להם שתיה וצ'יפס, הן נרדמות. ואנו פותחים בנהיגה לילית אל החניון, חזרה אל הפרייבט החבוטה, חזרה אל המציאות האפורה, כדי שאוכל לבוא היום לעבודה.