אנחנו חיים בסרט. אבל רק המבוגרים שבינינו זוכרים שהסרט מבוסס בעצם על ספר. ושהספר תמיד יותר טוב מהסרט. זה מה שאומרים כולם ביציאה מהסרט. כלומר, אלה שקראו אותו. ואלה שבחיים לא קוראים ספרים, מסתכלים עליהם במבט שהוא מיוחד לרגע הזה שאומר: "יופי, נעמי, שיש לך זמן לקרוא, אבל מישהו צריך גם לעבוד לפעמים." אבל בקול רם הם אומרים: "אני דווקא מאוד נהניתי. זותי-מה-שמה? סוף סוף נתנו לה תפקיד אופי."

את הספר עלינו כתב סופר אינטליגנטי. הכתיבה עזרה לו לארגן את רוב התכנים הפנימיים שלו לכדי מציאות קוהרנטית, עלילות המשנה השתלבו יפה אלה באלה, יצרו שתי וערב, כרקע לסיפור חייו שנפתח במרכז ההתרחשות כמו פרח לוטוס בעל אלף עלים. הוא ישב בחדר העבודה שלו וכתב עולם ומלואו. האירועים קיבלו תוקף הגיוני כשעלו על הנייר. מה שנכח כאפשרות עמד במבחן הממשות. וכשהצליח לחצות את מחסום הדמיון ולהתגשם - עורר המון התפעלות. כמה נפלאה היא מלאכת הבריאה.

אבל היו חלקים נוספים בתוכו. נקרא להם החלקים הכאוטיים: תפזורת של שברי זכוכית וחרס, פיסות תצריף שאבדו, קוביות לגו שנבלעו בשטיח, אבק, עצמים חלודים, עצמות יבשות, ועוד הרבה חלקיקים שלא ניתן לאסוף ולהכניס אותם לאף מסגרת. בוודאי שהם לא מסוגלים להסתדר בתוך הנרטיב. הוא צר מדי עבורם ומגביל. הם לא עושים שכל. הם עושים הכל, אבל לא שכל.

להיכנס הם לא יכנסו. ולא צריך לאיים. יש מספיק מקום לכאוסים מחוץ לגדר. שיסתובבו להם שם. מישהו מפריע להם? למה הם מתעקשים להופיע בתוך הסיפור? 

קם הסופר ממקומו, יצא מהחדר והצטרף לבני משפחתו. להם הוא הראה את החלקים הכאוטיים שלו, המופרעים, כי הם היו מספיק קרובים אליו ולא היתה להם ברירה. למעשה, את החלק המאורגן הם בכלל לא הכירו. לימים, כשיקבל פרס יוקרתי על מפעל חייו, הם יעמדו נבוכים באולם, בבגדים לא נוחים ומהודרים מדי שנקנו בחנות יוקרתית לכבוד האירוע. אבל בימים שבשגרה הם ילכו סביב טירופו על קצות האצבעות. אולי גם יגלגלו עיניים מאחורי גבו. הם יסבלו. הוא יסבול. 

הסיפור שהוא יקדיש כל כך הרבה לכתיבתו, יתקן את העוול הזה. הוא יתאר איך ניראו חייו לו הלכו בנתיב ההגיון. בספר, הגיבורים יכנסו דרך קצהו אחד של הצינור הצר של הזמן, ויצאו בסוף בקצה האחר, מפויסים ומפותחים קצת יותר בזכות החוויות והקשיים. הם למדו לקח. הוא כתב עבורם מוסר השכל. פשוט משום שהוא היה בעמדת יתרון וזה היה כמעט בלתי אפשרי לא לנצל זאת כשאתה היוצר. אתה שולט.

כשיחליטו לעשות סרט על פי הספר, ירדדו אותו דק דק. המציאות דרכו תראה בנאלית כמו בילוי של יום בקניון. דרגנועים יעלו וירדו, מוזיקת מעליות תשמיע נעימות אבסטרקטיות וקריין יבשר בהתרגשות על מבצע אחד פלוס אחד מתנה. יעלמו המחשבות שנכתבו בספר כדי לא להוסיף זמזום מיותר. אם היינו שומעים את השיחות הפנימיות, היינו מאפשרים לכאוס להיכנס בדלת האחורית. ההבל והסרק, החזרה הכפייתית, הייאוש הקיומי והחרדה. 

הסרט יסלק את כל אלה ויטאטא כמה שיותר פרטים מטרידים אל מחוץ לגדר. זה לא יהיה עניין שלנו יותר. מאותו יום והלאה, הנרטיב יהיה מאורגן הרבה יותר טוב. תמונה אחת שווה אלף מילים. כך יטענו מפיקי הסרט, והוא יזכה להצלחה.

חלקיקי הכאוס יסתחררו במסלול סיבובי בטבעת החיצונית. רק מדי פעם יסתננו כמה מהם ויפרו את הסדר.