כתיבה יוצרת, הבלוג של הסופרת דורית זילברמן
פוסטים אחרונים
ארכיון
מי שאֵל בקרבו - אינטילגנציה נרטיבית 4
ביוון העתיקה סופר נחשב מי שאל בקרבו בבסיס מחשבה זו עמדה גישה מיסטית. היוצר נחשב גאון שגאוניותו נובעת מתורשה. החל משנות הששים של המאה ה-20 פרחו התיאוריות הסביבתיות (להבדיל מתורשתיות) ובמקביל תפסו את היצירתיות כפוטנציאל אנושי אוניברסלי ולאו דווקא ככישרון של יחידי סגולה.
חקר סיפור החיים צמח מתוך הגישה הנרטיבית, שמעמידה במרכז התעניינותה את הנרטיב, כפעולה שכלית ראשונה של ייצוג, פירוש והבניית העולם.
הזהות הנרטיבית המספר הוא המרכז הפעיל והמארגן שלה מלקט את חומריה מתוך המשא והמתן החברתי שהוא מקיים, מפרש, עורך ומעצב אותה תמידית, דרכה מתגלמת שאיפתו היסודית לארגון הידע והניסיון שלו, ולמציאת משמעות לקיומו. הגישה הנרטיבית אומרת: את החיים אי אפשר להבין אלא דרך הסיפורים שאנו מספרים עליהם.
וכפראפרזה על דברי סארטר, בחיים מסופרים ניתן לגלות את כל המבנים היסודיים של הסיפור. חיינו נראים כשדה של פעילות בונה אשר מקורה באינטליגנציה הנרטיבית באמצעותה אנחנו מנסים לגלות את הזהות הנרטיבית שלנו. כמו בהבנה של יצירה ספרותית הזהות הנרטיבית מספרת סיפור טבול במיתוסים ובסמלים שמנחילה לנו התרבות. כאן וגם כאן אנו מוצאים דינאמיות של פירוש ופירוש מחדש עם כל "קריאה" חוזרת. בדרך זו אנשים לומדים להיעשות למספרים של הסיפור שלהם, גם מבלי שיהפכו באופן מושלם לסופרים של חייהם.
הערכים התרפויטיים הגלומים בסיפור החיים כסוג של זהות נרטיבית ברורים הסיפור מתפקד כשיטת למידה באמצעותה מעצב האדם את תפיסותיו לגבי עצמו ולגבי עולמו.
אמנם אלבר קאמי אמר (1970): כל אדם שואף להפוך את חייו למעשה אמנות, לרומן. אינני בטוחה שאמנם כך הוא הדבר, שכן אל לנו לשכוח שקאמי היה סופר. ובין השאיפה למימוש בכל זאת, נבדלים הסופרים מכל מספרי סיפור חייהם, ביכולתם להגיע לסיפור אוניברסלי, בפרספקטיבה הפילוסופית והאסתטית של סיפורם, וכמובן בכישרונם לחולל קסמים בשפה.
אינטליגנציה נרטיבית חלק אחרון>> |
תגובות (21)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בראת פה טקסט בעל עוצמה. אני בהחלט מאמינה במה שכתבת. גם העולם נברא באמירה.
דווקא בזכות הסיפור - בייחוד אם הוא הופך לספר - כלומר למעשה אמנות, אנחנו שומרים על מקומנו בנצח. ואם לא בנצח אז בזכרונם של הדורות הבאים שיקראו, כי לספר יש חיים ארוכים משלנו.
תודה. לזה פיללתי.
אהבתי את הפוסט
ובעזרתו התחברתי
אל עצמי
שחושב
שהכותב
יכול להוכיח שמילותיו
בוראות מציאות
ומילותיו נבראות מהמציאות
אותה יצר
בין אלה לאלה
ניצב אדם
שחיי בין הרוח למעש
בהרמונייה
ובהגשמת חלום
מציאותי
או מציאות חלומית
תודה
דורית
הרי זה ברור שבלי הסיפור החיים שלנו הם נעדרי משמעות. הרי הם חולפים כל כך מהר שרק כאשר אנחנו מספרים אותם לעצמנו אנחנו יכולים לשכנע את עצמנו שאולי היה להם איזה ערך. אם כי בינינו אחרי שנסתלק מכאן אף אחד לא ידע בכלל שהיינו כאן. ככל שאנחנו נטולי סיפור הזמן מזדחל לו לאט לאט וביעבד הוא חולף כהרף עין, וככל שיש לנו חיים שהם כספר, החיים חולפים מהר, אבל בדיעבד הם חולפים לאט לאט וזו הסיבה שאנחנו מנסים להלביש על חיינו גם דברים שלא אירעו באמת שהדמיון הזה מאריך את חיינו
צודק לגמרי, אין סתירה בין אוניברסלי לבין קונקרטי. הלוא טיפה אחת של ים מכילה את כל המלחים והמינרליים ויתר החומרים שמכיל הים כולו. הביטוי ביצירה הוא קונקרטי. אבל אם סופר מצליח ללכוד את האוניברסלי הוא מרתק את כולם. אם לא זה יומן.
נכון וגם האינטרנט מחק את עולם הסמכויות והדרגות. לפחות בעולם היצירתי
ירידת הסטטוס של הסופר נובעת גם מזה שגילו את עיקרון היצירתיות הקיימת בכל אחד וגם מהקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה והפרסום.
גם אני מנויה אצלך
יופי אז הזמנתי אותך להיות חברה שליאהבתי את דימוי המשקפיים.
תודה רב תחומית
" בכל זאת, נבדלים הסופרים מכל מספרי סיפור חייהם, ביכולתם להגיע לסיפור אוניברסלי, בפרספקטיבה הפילוסופית והאסתטית של סיפורם, וכמובן בכישרונם לחולל קסמים בשפה"
לפני זמן קצר בתגובה לפוסט אצל יערת הדבש, בענייני הכיבוש, כתבתי משהו דומה, על הצורך במבט-על.
אבל בעניין ספרות, תמהני, הגדולים בספרים הם אלה שהצליחו לחדור לקרביים של הקונקרטי, של המקרי, של האפשרי ומשם, במעין "אינדוקציה" (לעיתים טרנצנדנטלית) להפיק -או מוטב להשאיר לקורא לפחות חלק מתענוג הקריאה- את התובנות האוניברסליות, ההכרחיות.
ואולי לא
ביוון העתיקה לא היו.
סטימצקי, צומת ספרים, ומדדי רייטינג .
שוקי
אפילו בשפת הגוף אני ישר מרכיבה מישקפיים שאני קוראת אותך....
מתבקש לתכנים המשכילים אותי....
עושה לי שכל את
תודה
יש גם חשיבות גדולה,למשל בשירים,מי שר את השיר,הזהות הנרטיבית משתנה לפי המבצע, וכל ההקשר של השיר משתנה כתוצאה מכך...לדוגמא-השיר ""hurt ,שמבוצע במקור ע"י ניין אינץ' ניילז,ומדבר על התמכרויות סמים ונטייה פאטלית להרס עצמי,וחברים שמתים ונפטרים בטרם עת ומשאירים אותו (את הסולן) לבדו ,עם חייו המרוסקים ועתיד העגום לקראתו הוא צועד...,ומולו הביצוע של ג'וני קאש, שהוקלט בסמוך מאוד לפטירתו,בו השיר מקבל פרספקטיבה של איש זקן,שכל ידידו נוטשים את העולם( רק שהפעם מחמת הזקנה) והוא חושש להישאר בו לבדו,שני קולות,אחד של ילד מוטרף ומסומם על חצ'קונים והשני של איש זקן מפוכח מאשליות,שמביט לחיים(או למוות), בלבן של העיניים,שני הביצועים מושלמים אגב...
גם בימנו הסופר אמור להיות אל.
הרוב לא עושים זאת מהסיבה הפשוטה: מפחדים מהאימה.
אהבתי מאוד את החלק של ההגדרה שהתייחס לאומנות כאל שיטת לימוד עצמית...ואל חקירה עצמית,לא ממש תפסתי את זה ככה עד היום...בהחלט פוסט שממש מבטא באופן נהיר וברור(שאפו דגול על היכולת לפשט את זה ככה),את התהליך הכל כך סבוך ועמוס הזה של יצירה,על כל רבדיה ושלביה.אני עושה כאן מנוי,רק שתדעי(:
שלום דורית,
ביקרתי באתרך והתרשמתי מאוד, כל כך הרבה הספקת ובכל כך הרבה תחומים נגעת.
מעניין מאוד הכל, אשוב לבקר ולקרא יותר בהמשך.
יצירה וכתיבה יש בהם הרבה כוח והתחדשות מתמדת.
בהצלחה בקפה,
הקפה הוא פלטפורמה נהדרת עבורך ויעניק לך חשיפה עצומה, יש לך כל כך הרבה תכנים...
ישר כח...
שי
הפוסט שלי מהיום עוסק באותו נושא אבל באופן אחר.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1043318
לילה טוב.