ביוון העתיקה סופר נחשב מי שאל בקרבו – בבסיס מחשבה זו עמדה גישה מיסטית. היוצר נחשב גאון שגאוניותו נובעת מתורשה.

החל משנות הששים של המאה ה-20 פרחו התיאוריות הסביבתיות (להבדיל מתורשתיות) ובמקביל תפסו את היצירתיות כפוטנציאל אנושי אוניברסלי ולאו דווקא ככישרון של יחידי סגולה.

חקר סיפור החיים צמח מתוך הגישה הנרטיבית, שמעמידה במרכז התעניינותה את הנרטיב, כפעולה שכלית ראשונה של ייצוג, פירוש והבניית העולם.

הזהות הנרטיבית – המספר הוא המרכז הפעיל והמארגן שלה – מלקט את חומריה מתוך המשא והמתן החברתי שהוא מקיים, מפרש, עורך ומעצב אותה תמידית, דרכה מתגלמת שאיפתו היסודית לארגון הידע והניסיון שלו, ולמציאת משמעות לקיומו. הגישה הנרטיבית אומרת: את החיים אי אפשר להבין אלא דרך הסיפורים שאנו מספרים עליהם.

וכפראפרזה על דברי סארטר, בחיים מסופרים ניתן לגלות את כל המבנים היסודיים של הסיפור.

חיינו נראים כשדה של פעילות בונה אשר מקורה באינטליגנציה הנרטיבית באמצעותה אנחנו מנסים לגלות את הזהות הנרטיבית שלנו. כמו בהבנה של יצירה ספרותית הזהות הנרטיבית מספרת סיפור טבול במיתוסים ובסמלים שמנחילה לנו התרבות. כאן וגם כאן אנו מוצאים דינאמיות של פירוש ופירוש מחדש עם כל "קריאה" חוזרת. בדרך זו אנשים לומדים להיעשות למספרים של הסיפור שלהם, גם מבלי שיהפכו באופן מושלם לסופרים של חייהם.

הערכים התרפויטיים הגלומים בסיפור החיים כסוג של זהות נרטיבית ברורים – הסיפור מתפקד כשיטת למידה באמצעותה מעצב האדם את תפיסותיו לגבי עצמו ולגבי עולמו.

    אמנם אלבר קאמי אמר (1970): כל אדם שואף להפוך את חייו למעשה אמנות, לרומן. אינני בטוחה שאמנם כך הוא הדבר, שכן אל לנו לשכוח שקאמי היה סופר. ובין השאיפה למימוש בכל זאת, נבדלים הסופרים מכל מספרי סיפור חייהם, ביכולתם להגיע לסיפור אוניברסלי, בפרספקטיבה הפילוסופית והאסתטית של סיפורם, וכמובן בכישרונם לחולל קסמים בשפה.