כשבחרתי לתאר הליך נפשי של גילוי עצמי, דרך סיפור-רומן לכל דבר, בחרתי לעשות זאת דרך סיפור חייה של ציירת. פריצות דרך ותהליכים נפשיים באמנות, הם בעיני, ביטוי חיצוני לפנימיות של האדם.
אפשר לראות זאת ביצירותיהם של אמנים דגולים, לדוגמה: ואן גוך והסערה הנפשית שמתחוללת בתוכו, נראית לעין בבירור בציורים שלו.

התקופה הכחולה של פיקאסו, למשל, היא תקופת ה-BLUE שבהחלט מסמלת עצב מסוים, גם בחייו שלו.
גם אצל מרתה החלה הפריצה האמנותית בד בבד עם התהליך הפנימי שעברה. בספר הזה, החלטתי לשלב ציורים של חברה שלי שהחלה לצייר באופן מסודר ודרך לימודים מסודרים. היא לא ציירה את ציוריה במיוחד עבור הספר שלי, הם היו חלק מתהליך פנימי שהיא עברה. אני בחרתי את הציורים שנראו לי ושילבתי אותם בדיעבד, אחרי שכבר הייתי לקראת סיום כתיבת הספר.

כל שלב שמרתה עוברת, מתואר בציורים. כך השלב הראשון-שאני קוראת לו שלב ההעזה. מתואר בציור של חתול חצוף שעושה אצבע משולשת.כמו מרתה שמפסיקה לעשות, "חשבון" לכל האנשים לאחר שהיא מגלה את עקרון הבבואה: בלאו הכי, כל אחד רואה אותך בעיניים שלו ואין שום אמת אבסולוטית שהיא את עצמך. היא פורצת גבולות ונותנת לעצמה חופש יצירה. דבר דומה, בשלב מאוחר יותר, מבטאת בובת המניקין (אותה בובה דוממת שעליה מלבישים מעצבי האופנה את הבגדים הראשוניים שיצרו). הבובה הזאת, שהיא סמל שלה עצמה, מקבלת איזושהי חיות-נשית, במקרה הזה. היא לובשת חיים חדשים ממש כמוה.

כך עברתי שלב אחר שלב בתהליכי ההתפתחות של מרתה, תיארתי את הציורים שנתנה לי חברתי-במילים וכן הציורים הוספו לכריכת הספר. ספר מיוחד במינו שהוא שילוב אמנויות, ניתן ליהנות מהתבוננות בציורים עצמם וגם לאבחן את התהליך הנפשי שעוברת גיבורת הספר "בבואה". תוכלו לראות את עבודות האמנות על הכריכה הפנימית של הספר, שהם חלק נפרד אבל גם בלתי נפרד מהמסע הנפשי של מרתה. אותו מסע שמסמלת המיני מיינור האדומה שעל כריכת הספר, מכונית אדומה שהפנסים שלה הם חזה של אישה. ומסתבר מאוחר יותר, שמאותה נקודה: כשמרתה כבר לא חיפשה את האני האבוד שלה אצל בן הזוג שלה, גם ליחסים שלהם היה אולי יותר סיכוי.

ותצטרכו להגיע לסוף הספר כדי לראות מה קרה בדיוק ואיך הוא קרה. אך בתחום המקצועי, נעשתה אצל מרתה פריצת דרך משמעותית מרגע שיצרה לעצמה בד קנבס ריק ועליו ציירה את חלומה: להיות ציירת. מרתה נתנה דרור ליצירתיות שבה באופן מלא. קטע מתוך הפרק "התפרצות" בספר "בבואה" מאת גלי צבי ויס: "באחד הבקרים, ביקר וולקנוס אלוהי האש מאיטליה העתידה, את מרתה בסטודיו שלה. אותו יום התרוצצה מרתה בסטודיו כאחוזת אמוק, לא מודעת כלל לאותה לבה מתפרצת שהותזה מתוכה פנימה. באותו בוקר עבדה מרתה על שלוש יצירות בו זמנית, כשמכולן גאתה חושניות נשית שאינה יודעת שובע. מרתה שכחה לחלוטין כי גיאולוגים ומדענים מעריכים שהשתפכותה של הלבה נעשית תוך לחץ רב.

בהתפרצות עצומה שבכוחה נעקרים סלעים מדפנות הלוע, נכתשים לפרורים מושלכים ונזרקים לגובה רב. באותו בוקר הרגישה כמו העפילה למקומות אחרים, ללא כל חיבור למציאות. מרוקנת הייתה ממחשבה על כל הקורות אותה בעת האחרונה. אפילו לא מחשבה אחת העסיקה את מוחה באותה עת, רק עבודתה. רק יצירתה. מרתה חפנה את ידיה בצבע השחור שהערימה על גבי הפלטה. בידיה נוטפות הצבע החלה להכתים את הבד, תחילה בתנועות מעגליות מהוססות, ואז לאט אך בבטחה גדלו המעגלים והתעצמו – ואיתם כמויות הצבע שנערמו לגבשושיות גיאולוגיות מסתוריות. השחור להט תחת ידיה.

מתוכו החלה לצנן נהרות אדומים ונועזים שזרמו במשיכות מכחול ארוכות והחלטיות. מכותיה הפליאו בבד הקנבס, אך לרגע לא איימו על יציבותו של הכן ושלה בצבע השחור המונח עליו. אלא שהשחור והאדום החלו מסתחררים אלו באלו, כרוקדם את מחול האש..." (עמודים 193-194).

גלי צבי ויס - "בבואה" 2003, "צלילות הערפל" 2006, "שושן צחור" 2008.