יום ירושלים הזכיר לי טיול מקסים שהיה לי בחורף של שנה שעברה ורשומה שכתבתי בעקבותיו: בשעות אחר הצהריים של יום שישי, בזמן מנוחה ורגיעה שבין סערת וינוגרד ובין המשבר בעזה ושובו של הטרור, נסעתי לירושלים ביחד עם ידידה טובה, אישה שקטה וחרישית, המתגוררת בגפה ועובדת בעבודה פשוטה וקשת יום, שמאז שעלתה ובאה לארץ לפני חמש שנים לא ראתה שלג. הכביש הישן לירושלים מתפתל בין הרים מיוערים ובחלקו הצר, הסלול לאורך רכס אשר יער עבות צומח משני צדיו, הוא נראה כל כך לא מכאן. אך שלג לא היה כבר- לא ביער הקדושים, לא במגילות האש, לא ברמת רזיאל או צובה וכל שאר המקומות הנצבעים תמיד בלבן, בכל פעם שסבא חורף מבקש לערוך את הגראנד פינאלה שלו. למרות שהיה זה יום-יומיים לאחר הסופה לא היה ולו סימן קטן לכל השלג שירד שם. ברמת רזיאל חשבנו כבר לחזור ובכל זאת החלטתי להמשיך בנסיעה לכיוון ירושלים. גם נוף ההרים בכניסה לעין כרם כל כך שונה מהכניסה הראשית לירושלים, כאילו ומדובר בהרים אחרים ועיר אחרת, כאילו ויש פנים רבות לעיר הזו,רבות ושונות. המראות הנגלים מהכביש הישן מראים לא את ירושלים של מעלה או מטה, אלא את זו שמחוצה לה, ירושלים המתקיימת מחוץ לגבולותיה שלה, זו של הרים המכוסים בירוק עד, היורדים זה לשיפוליו של זה, וכך עד האופק המטושטש. ועין כרם עצמה- כל כך ירושלמית ולא ירושלמית בעת ובעונה אחת, כמו עיירה עתיקה בהריה הצפוניים של איטליה, הבאה להשלים את העיר עצמה ולהוסיף לה נופך ענוג של קדושה סמויה וחודרת. גם ירושלים עצמה חזרה כבר להיות עיר אפורה, גם ממנה נעלם השלג כלא היה. היה זה מעט מצער עבורנו כיוון שידידתי באמת רצתה לחזות בשלג. אך הנה באחד הסיבובים המובילים לבית החולים הדסה, נתגלה לו הר אחד ויחיד, זה הניצב מעל עין כרם, הר הביקור שמו, הקרוי על ביקורה של מרים הקדושה את אלישבע, אמו של יוחנן המטביל. ובערבית הוא קרוי ראס א-רב, הר האדון, או החכם. אך באותו רגע הוא פשוט היה ההר הלבן, כיוון שהיה ההר היחיד שכתמים לבנים ומושלגים היו פזורים לכל אורכו, מכסים אותו במעטפת רכה ועדינה, היחידה לשרוד את השמש של היממה האחרונה. על רכסו של ההר ניצב לו המנזר הפרובסלבי המרשים גורני, מוסקוביה שמו בפי תושבי המקום (על שום שמזכיר את כנסיות מוסקבה) שצריחיו המעוגלים מבליטים אותו וחולשים מעל עין כרם כולה. בלא מפה התקשיתי למצוא את הדרך אל ההר, מה שהצריך סיבובים לא מעטים. הידידה הפטירה בחיוך- נו, הנה השלג, ראינו אותו. עכשיו אפשר לחזור... אבל אני לא ויתרתי כל כך בקלות ובסופו של דבר הצלחנו להגיע למעלה, שם עצרנו בצד הכביש התלול, בין עוד רכבים של משפחות שביקשו גם הם להגיע אל השלג האחרון שנשאר. אבל מעט אנשים היו ואפשר היה לטפס לגמרי לבד על רכס ההר, בין הסלעים והעצים והמשטחים המושלגים ומשם להביט על כל עין כרם וישובי הסביבה מלמעלה, על צריחיו של מנזר מוסקוביה שהיו ממש תחתינו, ועל שאר מגדלי הפעמונים והבתים הציוריים שצבעו את הבקעה שלמטה. וגם תנים רבים היו לאורך הכבישים שמחוץ לירושלים. התנים הם האהובים עליי בין שליטי הלילה ולקולות היללה הענוגים שלהם מזמן התמכרתי, ולכן מה רבה השימחה לראותם מגיחים מתוך סבך היערות כשעדיין אור מלא, שעה -שעתיים לפני השקיעה. באחת הפניות ניתן היה להבחין בשני תנים גדולים, כנראה זוג (התנים, כמו הזאבים, הם בעלי חיים מונוגמיים שאינם נפרדים זה מזו), שממש נעמדו באמצע הכביש. כשהתקרבנו הם חזרו במהירות אל תוך היער, ואני עצרתי וניגשתי אל העצים אך הם כבר נעלמו. אפילו לא יכולתי להתגבר על הדחף ויללתי להם מעט, אך כמובן שלא נשמעה תשובה, כי בשפת התנים עוד לא למדתי לדבר :) * בתמונה הראשית- צריחיו של מנזר גורני והר הביקור מאחוריו, לקוחה מהאינטרנט. |