פעם שהייתי קטנה וכתבתי יומן נעורים..כל הג'יפה של הלב המבולבל היה ונשאר תקוע על מחברות דפתר , שורות, 40 דף.. עם עטיפה צבעונית ושער..בסוף זרקתי הכל לפח ואלו שכן רציתי לשמור בסוף עלו באש כשנשרף לי הבית לפני 15 שנה..

היום אני כותבת פה ויש לי גם את הפריבילגיה ה"מפוקפקת" לדעת שמישהוא יקרא וגם יגיב. תכל'ס ..למה לא.

אולי אז כשהגיגי הנפש היו כל כך מטופשים ...באמת מה הטעם שנשארו נשמרו או נשרפו..לא ממש הפקתי מזה איזה תועלת.. היום מרגיש לי נכון להשפריץ את כל הטרללה שאני חווה דווקא בגלל שאני בוחרת ומתוך מודעות להתפתחות או לגדילה מסוג כלשהוא.

בת 38.5.

ככה פתאום נהייתי בצד של המבוגרים..אלללייי...לקח לי איזה שנתיים להבין שגדלתי..ושכל הרעיונות שלי ל""אני אעשה את זה מתישהוא"...כבר לא רלוונטים. זה עכשיו ,או אחרת...מי יודע..

איזה פחד.. להיות אישה. לאחותי יש 2 בנות אז אני גם דודה. ככה הן גם פונות אליי....דודה...מתי את באה? מה קנית לנו מתנה?..

אני???? דודה? אישה??? מבוגרה??

אז מה אני עושה לעזאזל עם כל המחשבות הילדותיות שלי וכל הרעיונות שלי וכל הגחמות שלי וכל פרצי האימפולסיה שלי...זה בכלל לא מתאים...

"זה לא לגיל שלך"...

איזה פחד.

גם פתאום אני קולטת שזהו..אין "כשיגיע הזמן"...עכשיו זה הזמן ההוא שכל הזמן הסתכלתי עליו ממרחק ונראה לי נצח עד שהוא יגיע..והנה הגיע . ביג טיים.

וגם ההבנה המזעזעת הזו שבסוף החיים נגמרים ותכלס יש מצב שאני כבר באמצע...ווווווווווואאאאאאאאאאאאאאיייי.

אז החלטתי ככה. בשניה אחת נפל לי האסימון.

אחרי שנתיים של ערבובים עם עצמי..כן לא שחור לבן...נפל האסימון וגם שמעתי אותו מצלצל...

אין לי בעל. אין לי חבר. אין לי כסף.

היה לי בעל . היו גם חברים. כסף אף פעם לא היה.

אבל על ילד אני לא מוותרת.

אני הולכת להביא ילד.

קניתי זרע משובח מבנק הזרע.

 אני תוקעת לעצמי זריקות בבטן כל יום.

אני בהמתנה.

עזבתי את הדירה היפה שלי. הלכתי לגור עם אמא. ככה שיהיה לי נעים בלב. שיהיה לי כסף לחסוך לילד שלי שיבוא.

עוד מעט.