אבא שלי הוא איש גדול וחזק.
כשאני אומר 'גדול' אני מתכוון למשל שאם אני אזדקף לידו למלוא מטר ושמונים וכמה הסנטימטרים שלי (שכן על פי רוב אני שפוף כערבה בוכיה) הוא עדיין יעשה עלי צל, וכשאני אומר 'חזק' אני מתכוון שאם למשל אפול ואשבור איזו רגל, הוא ירים אותי עם כל השמונים קילוגרם שלי ביד אחת ויסחוב אותי לאן שצריך.
הילדים שלי חושבים שגם אני גדול וחזק כמוהו, אבל האמת היא שאני קטן וחלש, ומוטב להם - וגם לי - שבמקרה הצורך אדע לנהוג בתבונה יותר מאשר שנסמוך על הכוח שלי. אבא שלי ממעט במילים. אם למשל ההורים שלי ייצאו לטיול רגלי יום בהיר אחד ואמא שלי תיפול ותשבור איזו רגל, אז הוא ישלח לי הודעה בטלפון שאומרת: "הכל שלם אצל אמא רק הרגל שבורה". ככה אני אלמד שקרה משהו, ככל הנראה.
ולמה כל העניין עם רגליים שבורות? כי הודעה כזו ממש קיבלתי ממנו שלשום, יום רביעי בצהריים. ככה למדתי שבאמת הכל בסדר, בסך הכל רגל שבורה, קורה. אמא שלי, כמובן, התבאסה קצת יותר, גם כאב לה - ועדיין כואב - והיא גם לא ילדה, אמא שלי. אבל אחר כך, בבית החולים, היא סיפרה לי איך הוא סחב אותה על הגב במעלה הגבעה עד לאוטו בשקט ובמסירות. כמו צנחן.
הזכרון הראשון שלי בחיים הוא ממלחמת ששת הימים. אחרי שאבי גוייס, אמי, אחותי הגדולה ואני נשארנו לבד - זה נחמד ששלושה אנשים נחשבים ל'לבד', בשעה שאחד שמתגייס נחשב ל'ביחד' - ומכיוון שכך עברנו מנצרת עילית לכרמל לגור אצל סבתא וסבא שלי, עד שצה"ל יגמור להראות לערבים מה זה. ושם, בחיפה, סיפחו אותי לאיזה גן ילדים לכמה שבועות, שממנו אני זוכר ילדה ג'ינג'ית אחת בשם גיזלה, כנראה עולה מרומניה. הזכרונות הבאים שיש לי הם מנסיעות ארוכות מאוד באוטובוס מחיפה לירושלים, לבקר את אבא שלי בהר הצופים. אבל זכרונות אלה, כך נדמה לי, קשורים בתמונה שראיתי שוב ושוב בשנים מאוחרות יותר ובסיפורים שנילוו אליה. בתמונה רואים את סבי וסבתי מצד אימי, סבתי מצד אבי, אמי, אבי, אחותי הגדולה ואני, על ספסל בחצר פנימית בבית החולים. צילום קיצי מאוד, ככל הנראה יולי. כל הנשים לבושות בשמלות קצרות שרוולים, סבי בחליפה ועניבה, אני במכנסיים וחולצה קצרים, בן שנתיים וחצי וקצת, ואבי בחצי גוף עליון חשוף, למעט תחבושת ענקית שעוטפת לו את כל הכתף הימנית וחלק נכבד מהזרוע ומבית החזה.
התמונה הזו היא בשבילי ששת הימים לפחות כמו התמונה של רבין ודיין ובר לב יוצאים משער האריות. האמת - מי שיסתכל בעיון בתמונה ההיא, יראה שכמה צעדים מאחוריהם הולך עוד אחד, אבל בדיוק ברגע הצילום הוא מפנה את ראשו לאחור - זה גנדי, רחבעם זאבי. צריך לדעת מתי להסתכל למצלמה כדי להיכנס להיסטוריה הנכונה.
אבא שלי היה כנראה פצוע די נוח, הוא שכב על אלונקה בצד ואמר לכל מי שניגש אליו שזה בסדר, שיטפלו קודם בפצועים. זה קצת קשור בעיני לאיזו תפיסת עולם רברבנית שהיא חלק בלתי נפרד מהציונות. אני עצמי חונכתי על ידו תחת התפיסה שאם לא יורד עליך גשם ואתה לא רעב ללחם - אל תבקש יותר כלום מן העולם. אבל דווקא גדלתי לחשוב שאם אתה יכול לבקש חצי תריסר אויסטרים לארוחת ערב כדי לא להיות ניזון מאלכוהול בלבד, אז בעצם למה לא. בכל מקרה, הוא שכב שם בשקט, מתבדח על איזה צלף ירדני שאם לא היה ערבי בוודאי היה מדייק יותר, ובאותו זמן היו תקועים לו שלושה כדורים בריאה הימנית, שכן גם לצלף ערבי יש את ההסתברות הסטטיסטית שלו. ולאט לאט בעודו מתבדח הוא נהיה גם קודח, ואלמלא אמא שלי - שבעצמה עבדה ברמב"ם באותם ימים - גוררת את עצמה לירושלים אחרי שבועיים של שקט, מוצאת אותו שם בפינה ומבינה שמשהו לגמרי לא בסדר איתו, יכול להיות שלא היה מי שיסחוב אותה ביום רביעי החולף במעלה הגבעה אחרי שהיא נפלה ושברה את הרגל.
שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר, בטח בשבעים ואחת או שתיים, התחלנו לנסוע כל שנה ליום ירושלים. זוהי אחת מחוויות הילדות הכי בהירות שלי. זה תמיד התחיל טוב כי היו מוציאים אותנו מבית הספר שעה או שעתיים לפני סוף הלימודים. "נטע ולהב נוסעים עם אבא שלהם היום ליום ירושלים, כי הוא כמעט נהרג שם במלחמת ששת הימים" היתה אומרת כל שנה מורה אחרת, ואני הייתי מתמלא גאווה רבה, שאולי הייתה יכולה להיות רבה אף יותר אילו הייתי נהיה יתום במלחמה ההיא, אבל כאמור - חונכתי להסתפק במועט, ובמקרים מסויימים אני נוכח שגם בגישה זו יש טעם.
היינו יורדים בסיבובי עפולה, עוצרים בקיבוץ מזרע לקנות לחמניות עם נקניק ומלפפון חמוץ, חוצים את עמק יזרעאל לכיוון בית שאן ומשם נוסעים לאורך הבקעה עד יריחו ומטפסים אל העיר שחוברה לה יחדיו. שם היינו פוגשים את כל החברים לקרב של אבא ששפר עליהם גורלם לא למות, והולכים בעקבות לוחמים.
איזה ביטוי נפלא: ה ו ל כ י ם ב ע ק ב ו ת ל ו ח מ י ם .
שווה לנוח רגע אחרי הליכה שכזו.
ואז היה היום מתחיל להתדרדר. עם רדת השמש היתה צינה עוטפת את ירושלים של מטה וגם המאמץ הכן ביותר להיזכר כמה חם היה באוטו בלי מזגן בשעת צהריים בבקעה, לא היה מעלה את טמפרטורת הגוף אף לא במעלה בודדת. ואז היו נשלפים נאומי שרשרת הפיקוד שחזרו על עצמם מידי שנה בשנה, ששיאם היה בדרך כלל כשמוטה גור היה עולה לבמה, וגם אלו לא הועילו במאום לעייפות המצטברת ולקור הנורא. וכל תלונה, אף הקלה שבקלות, היתה מתקבלת בשאט נפש בגין ההתעסקות הילדותית שלך בעצמך בשעה שאנו זוכרים את ההולכים. בחיים, אבל בחיים לא הצלחתי להבין למה כל כך הרבה אנשים בחרו ללכת רק כדי שאני אקפא מקור פעם בשנה.
יכלו להישאר.
עם שוך הקרבות, בסביבות השעה עשר בערב, היינו כונסים אל הרכבים ויוצאים בדרך הארוכה בחזרה צפונה. תוך הבטחה לכמה מוותיקי הגדוד שיום אחד אהיה גיבור כמו אבא.
הבטחה שנסחטה ממני באיומים, אני נשבע.
לפני שנים אחדות, באיזו ארוחה משפחתית בסדר גודל של ליל סדר, סיפרתי את הסיפור הזה סביב השולחן. אמי נעלבה עד עמקי נשמתה ולא התאוששה ממנו חודשים ארוכים. אבא שלי לעומת זאת שמר על ארשת פנים קפואה. מזווית הראייה הצנחנית שלו כל ההתעסקות הזו שלי בעצמי לא שווה אפילו התייחסות. בלבו, זאת אני יודע, אפילו העיסוק האובססיבי שלי בבעייה הפלסטינית - שהוא וחבריו אחראים לה בין היתר - עיסוק שהוא מתעב עד זרא - אפילו הוא לא משתווה להשפלה בכך שלא נהייתי צנחן בעצמי ביום מן הימים.
השנים הפכו אותנו לשני אנשים ששותקים זה בחברת זה. אם אנחנו מגיעים לידי דברים מעבר לשלום שלום ומה נשמע, הרי שכל הנוכחים בחדר רצים לחפש מחסה. הוא מגיב בצורה איומה לכל עבודה שאני מפרסם כל שבוע, לא בא לאף פתיחה של אף תערוכה שאני משתתף בה ובאופן כללי אני מאמין שבשעת חשבון נפש שלו בינו לבין עצמו אני זוכה לדירוג די גבוה בטבלת הכשלונות בחייו. וגם הוא, יש לומר, לא תמיד עמד בציפיות שלי ממנו, לא הוא באופן אישי ולא בני דורו בכלל. אבל ככה זה.
----
אלוהים - כך מאמינים אלה שמאמינים - ברא עולם בששה ימים ואז לקח לעצמו יום מנוחה לפני שפנה לענייניו. אבא שלי וחבריו בראו לנו ארץ בשישה ימים ומאז כולנו שוכבים כבר ארבעים ושתיים שנה רגל על רגל בלי לעשות דבר.
די הרבה מנוחה בשבל מעשה נחפז שכזה, לא?
שבת שלום. |
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (39)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איזו כנות....
לפני שקראתי את כל התגובות או אפילו אחת מהן הייתי חייבת לאמר לך ולעולם:"איזו כנות...."
עכשיו אני אמהר לקרוא את שאר התגובות
לא נורא.... הוא ישן עכשיו הוא אפילו לא יודע....
בבוקר נתחבא !
יופי שמחה, ממש לא התכוונתי לפגוע בך
פשוט יודעת שדברים שנכתבים ממקום של כאב הם כמו פצע חשוף (לפחות אצלי) בתהליך הכתיבה ככה זה.
ואני השלמתי עם המון ממקומות שהיה קשה להשלים אפילו עם מעט......
את מוזמנת אלי לקרא
רונית
אל תצטערי כ-שרונית. זה לגמרי לגיטימי להעיר ואולי אף להאיר בזכות זה.
הלכתי לקרוא שוב את מה שכתבתי, כדי לבדוק.
השיפוטיות. היא מה שהפריע לך (נראה לי)
ממ.... הייתי שיפוטית ללא ספק.
האם זה לגיטימי?
1. הטקסט עצמו רווי שיפוטיות.
2. גם התגובות שלך אליי שיפוטיות (יומרנית חסרת רגישות קראת לי ... :-).
אעפ"כ קשה לומר שאני אוהבת את זה. אצלי כלומר.
"אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו" אומרים. ובצדק.
לוקחת חזרה את הנימה השיפוטית שלי.
נ.ב.
לגבי הניתוח... פה זה קצת טריקי.. פוסטים את יודעת.. ובכלל סיפורים, "אין חיה כזו" שאנחנו לא מנתחים את הדמויות
בראש ובראשונה מתוך ניסיון להבין אותם ושנית כי זה מה שהסיפור עושה.. מספר לנו את הדמויות
והסאב טקסט לא פחות משמעותי. זו ממש "סכנה" שהולכת עם המקצוע.
לא מכירה אותך רק הרגע נכנסתי אלייך ומה שמצאתי אצלך בפרופיל : "לחיי התמימים, ודוברי האמת "
האמת היא שהרבה פעמים אנחנו לא משלימים לא תמיד מקבלים לפעים כואבים את יחסינו עם הורינו עד הרגע האחרון.
כל החארטה בארטה הזה באתר על השלמה וקבלה כבר יצא לי מהאף, אני כותבת הרבה על חיי בפתיחות יותר גדולה (הרבה פעמים) מאחרים כאן.
מי ישימך למבקרת שלי אם קיבלתי אותם או לא?
סתם שואלת, ממש לא בציניות....
מי שאומר את דבריו על ספת המטפל ראוי שישמע מה מטפל חושב על כך
מי שפותח את סגור ליבו בפני חבר קרוב אולי גם כן
מי שכותב כאן לא מחפש (לחוות דעתי) שום איבחון פסיכולוגי, בטח שלא (ואני לא מכירה אותך) מאחד שלא הוגדר כמאבחן
(זה ממש כמו התגובות הללו על אור ואהבה מאחד שכותב בדם מילותיו)
וגם אם הייתי שוקלת לעשות זאת למישהו ממקורבי הייתי עושה את זה בפרטי....
בעיני יש בתגובתך חוסר רגישות....
מצטערת
במילים אחרות, לא מקובלת עלייך ביקורת על התוכן אלא על הצורה בלבד?
תמיד אפשרי שטעיתי בהבנת הנקרא. זה קורה.
אולי אין כאן נימה צינית ואין כאן הצגת הגבורה באופן שלילי וקטן.
אולי לא סופר כאן (בין היתר, הרגיש והמרגש) על שני אנשים, אב ובן, שמתקשים לקבל האחד את השני
משום שתפיסת העולם החברתית פוליטית שלהם היא של שמיים וארץ.
אולי. אבל אולי לא טעיתי בהבנה - אלא שהבעת דעתי על העניין, כן. על העניין עצמו. על הגישה.
היא מה שנתפס בעינייך כיומרנות כסוג של חוצפה. ובמיוחד כשאני מעזה לטעון שממי שמגיע
מהמקום ההפוך של הכוחניות, הייתי מצפה למצוא את הדרך לפיוס. על אף ולמרות.
יש מי שכותב כי כל שרוצה הוא להשמיע. את דעותיו או רחשי ליבו, או את הגיגיו. להעביר מסר.
יש מי שכותב כי מבקש לשמוע את הד דבריו חוזר אליו מקולות של שותפים לראיית עולמו.
ויש מי שכותב, במיוחד בפלטפורמה הזו, גם כדי להקשיב. אפילו לשונה ולמבקר.
כדי לנהל דיון.
היה נדמה לי שהכותב כאן שייך לקבוצה האחרונה.
http://www.youtube.com/watch?v=ZwOh-391WyM
פער הדורות ופער הדעות. פתאום קפץ לי לראש המשפט הזה תוך כדי הרהורים וזכרונות שכשאחי הצטרף לנוער העובד והלומד אבא שלי כמעט יצא מדעתו, כשאני הצטרפתי לשומר הצעיר הוא כבר היה אדיש ומיואש בו זמנית.
וחוצמזה ככה תשכח ימיני בקטנה
http://www.youtube.com/watch?v=ZwOh-391WyM
בדיוק בגלל זה אוהבת תגובות שמתייסות רק לכתיבתי, בתגובה הזו יש מן היומרנות....
יופי!!
בשבילך
http://www.youtube.com/watch?v=wuxL7uExXhk&feature=related
יש הרבה מה לומר על הטקסט הזה
אבל תחושת החנק חזקה מהמילים
בעניין גנדי שנמצא/לא נמצא בצילום המסר הוא לא רק שצריך לדעת מתי להסתכל למצלמה, אלא לא פחות - שצריך לדעת מתי לא להסתכל אחורה
בעניין האויסטרים, אני בעד שאם חצי תריסר מהם זה טוב, אז תריסר שלם זה עוד יותר טוב.
וכמו תמיד - כתבת מעולה ומבריק.
אתה כותב מעולה.
באשר לתוכן...?!
עוד טרם הגעתי לסוף.. כלומר לחלק שבו אתה ואבא שלך לא מסוגלים לקבל אחד את השני
מאד לא אהבתי את הנימה.
הציניות הזו.. הזלזול הזה.
הדעה הפוליטית שלך, היא שלך. זכותך.
אבל ההקטנה שלו.. הקטנת ה"גבורה" ככלל, כדבר בזוי או טיפשי
על מה ולמה? למה אתה זקוק לזה?
כן. להלחם בעבור מה שאתה מאמין בו. בעבור תפיסת העולם והערכים שלך זו גבורה. תמיד.
כי תמיד קל יותר לא להלחם. לוותר. ובדר"כ אפילו כדאי.. לוותר. אבל לא תמיד. לא תמיד.
יש דברים שראוי להלחם עליהם.
כמו תפיסת העולם שלך.
קבלה. קבלה של השונה.. ובמיוחד כשמרגיש לנו שהשונה הזה
בא על חשבוננו באיזשהו אופן.. פוגע ואפילו אם רק בשלוות נפשנו - זה קשה. מאד.
כשזה בקשר אינטימי - זוגיות/הורות.. הכי קשה.
אם אתה בצד התבונה ולא בצד הכח
איך זה שאתה לא מוצא את הדרך לקבל אותו כמו שהוא
להעריך אותו על מה שהוא. אתם לא כל כך שונים.
לא במהות. רק בדפוסים, בדרך.
זה מדהים אותי העוצמה של הזכרונות מהמלחמה ההיא.
סך הכול היינו ילדים קטנים ממש - בסביבות 3, נכון? - לא כאלה שהיית מצפה שיהיו להם זכרונות.
וגם לי יש את הזיכרון של אבא שלי מגיע לחופש מהמילואים, לא מגולח, ועם איזה אור בעיניים, מאחורי העייפות הגדולה.
אין לי זכרונות כאלה מהמלחמות הבאות.
וחוסר העשייה שאתה מדבר עליו, נראה לי שאפשר לייחס לו אירוניה מסוימת
על רקע האמירות המרגיזות כל כך של ביבי ממש ביום הזה.
עשינו הרבה. הרבה נזק. ועדיין אנחנו עושים נזק במרץ רב ובהרבה התכוונות.
מתי נלמד לסתום קצת, אני תוהה, ולהישיר מבט. מכל הסיבות בעולם.
אלוהים - כך מאמינים אלה שמאמינים - ברא עולם בששה ימים ואז לקח לעצמו יום מנוחה לפני שפנה לענייניו. אבא שלי וחבריו בראו לנו ארץ בשישה ימים ומאז כולנו שוכבים כבר ארבעים ושתיים שנה רגל על רגל בלי לעשות דבר.
די הרבה מנוחה בשבל מעשה נחפז שכזה, לא?
הלוואי, הלוואי וכך היה, אבל המציאות שוב מכה
כי עשינו כל-כך הרבה בשנים האלה, הרבה רע
למקום, לערבים שבו, לערבים שהעפנו מפה,
ליהודים שנשארו, ליהודים שמאסו וירדו, לשפלה ומעבר לים
לנו, לילדינו שלא יוכלו לנטרל את הפצצה, לנכדים שעוד לא נולדו לנו
הלוואי והיינו נחים כבר, לפחות קצת
שבת מנוחה.
אוי, כמה מדויק, רונשה.
זה השיר-יומזכרון המועדף עליי.
להב
~~~~~
הסיפור שלך הוא מלאכת צורפות איכותית.
ריתקת, ריגשת.
אביך, הוא איש יקר, תוצר של תקופה.
נראה שכולנו, בני הדור השני והשלישי נושאים כל אחד את הרגשת ההחמצה של ההורים שלנו,
שכנראה רצוי ש"נצא אחרת".
רוני (-:{
מצויין
http://www.youtube.com/watch?v=33y1ioRbg3Y
להב, האופן שבו אתה שוזר את הסיפור הפרטי בסיפור הציבורי (הלאומי אם תרצה) הוא פשוט מלאכת מחשבת. כשתכרוך יום אחד את הקטעים האלה בכריכה אחת, תוכל לכתוב על גבה שיצרת פסיפס מכמיר לב, ומדוייק מאוד, של ישראליות מפוכחת ודואבת.
אוהבת את כתיבתך
כנה, פשוטה ואמיתית,
בלא משוא פנים,
פה ושם צינית,
ומלאת ביקורת.
וזה בסדר גמור,
זה מי שאתה,
ובזה המיוחדות שלך.
יש לך במה להיות גאה
וכך גם לאביך.
בטוחה שבתוך תוכו,
הוא מכיר בעובדה,
שגם אם לא צמחת בדרכו,
צלילות דעתך בבחירותיך,
נכונה לך.
תודה על כתיבה מיוחדת מאד!
מרץ 2006. שבת, צהריים, ארבעה ימים אחרי הבחירות ובערך שבועיים לפני סדר פסח, הארוחה המשפחתית השבועית.
בדיוק אבא שלי תקע את המזלג שלו בנתח עסיסי והתחיל לעשות עם היד את הדרך מהצלחת שלו אל הפה, כשמישהו מהנוכחים אמר שלערבים שוב היה מזל בגללי.
העפתי מבט מהיר אל אבא שלי. הווריד במצח שלו התחיל לפמפמם.
הוא הניח את המזלג עם הנתח על הצלחת.
אפשר לשאול איך הצבעת? הוא שאל אותי.
כמו תמיד, אבא.
חד"ש? הוא ריסק את המילה בפה.
כן.
כדאי שתמצאי איפה ועם מי לעשות את הסדר כי לפה את לא מוזמנת. את לא חלק מהמשפחה הזאת.
אף אחד לא אמר כלום.
אני מתביישת בך, הצלחתי להגיד לו ולעצור את הדמעות. אחר כך עזבתי את השולחן.
בסוף כן הייתי שם בסדר, אבל לי, הילדה שהיתה פעם של אבא, ולו, יש עדיין חשבונות פתוחים ושורטים.
ולפעמים אנחנו מצליחים לעשות תיקונים. קטנים.
אתה יודע. התייחסתי אלייך ולאבא שלך .
בקלות אפשר ליחס את זה גם אלינו ואליהם ...כן ,אלו...( הכול עניין של דמיון ) .
כתבת כל כך יפה ומשעשע סיטואציות שרחוקות מלהיות כאלו .
העצב המתוק של מה שהיה פעם מזמן .
והעצב הפחות מתוק של מה שנשאר ועדיין פועם ובועט בשניכם עמוק פנימה .
כן ירושלים לא ירושלים
המשפט הזה לוקח הכל " הוא סחב אותה על הגב במעלה הגבעה עד לאוטו בשקט ובמסירות. כמו צנחן."
"הפרד ומשול" זה מוטו ליחסים עם הורים.
אהה.. אתה מתכוון בטח לעניין הפקרת הפצועים בשטח. ובכן,
לוּ היו אלה ימי הזוהר-טוהר של אבא של להב, לא היית שומע על דבר שכזה,
גם כי איכשהו על הדור ההוא יש רק סיפורי גיבורים (אפס תקלות..) וגם כי סביר שלא היה ממש מי שידווח.
'תגובה מלומדת' עאלק, הנה לך, תרגום בגוף האירוניה.
פטורה בלאכלום כעת?
כל פעם מחדש אני מוצאת עצמי מול הכתובים שלך, בקריאה שלא יכולה להפסיק מרותקת מיכולת הכתיבה שלך ומעוצמת הכנות הנחשפת אך לא החושפנית או המציצנית זה כישרון.מעבר לכך השיעורים שאנו עוברים עם הורינו ולאחר מכן עם ילדינו הם המשמעותיים ביותר לעיצוב האישיות שלנו. הצלחת להעלות לחלוחית בעיניי בזמן הקריאה ואני מאחלת לך למצא את דרכך שלך לשבירת השקט ולבדיקת החוויה האישית שלך מול אביך.
יישר כוח.
אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר ולכן את התגובה המלומדת הזאת צריך להעביר לאבא של מדחת יוסף ולשאול מה הוא אומר...
ובחוק המראה, במראה הפרטית שלי אני רואה את הדממה בינך ובין אביך,
והיא מכאיבה לי כמו הדממה הפרטית שלי עם אחותי ואני אומרת לך ..דבר איתו
(ואני אומרת לי.. דברי איתה)שלא נחיה אחר כך עם הטעם החמוץ בפה, טעם ההחמצה.
כתוב מקסים..אין מה לעשות
כן. הפרד ומשול.
אבא שלך יודע מה זה,
להפריד בין רגש להגיון מעשי
וכך למשול ברוח.
כי ככה צריך.
כי לא משאירים פצועים בשטח,
בעיקר כשהפצוע הוא אותו בן שלך,
שאינו מותיר שום פרה לקדש בה.
לא פשוט.
(ונדמה כי אתה דומה לו לאבא שלך, הרבה יותר מששניכם תהיו מוכנים להודות)
וירושלים? אין מי שמצליח באמת להפריד ולמשול בה. אין.
ועכשיו אני כבר לא יודעת, אבל זה סוד הקשר שלנו אל הורינו ... לא?
מוזר כתבתי משהו השבוע על אבא שלי וממש קשה לי להעלות אותו, אלי בגלל האומץ שצברתי כאן הרגע אעלה
קוראים לזה : "מזג אוויר אביך"