אבא שלי הוא איש גדול וחזק.
כשאני אומר 'גדול' אני מתכוון למשל שאם אני אזדקף לידו למלוא מטר ושמונים וכמה הסנטימטרים שלי (שכן על פי רוב אני שפוף כערבה בוכיה) הוא עדיין יעשה עלי צל, וכשאני אומר 'חזק' אני מתכוון שאם למשל אפול ואשבור איזו רגל, הוא ירים אותי עם כל השמונים קילוגרם שלי ביד אחת ויסחוב אותי לאן שצריך.
הילדים שלי חושבים שגם אני גדול וחזק כמוהו, אבל האמת היא שאני קטן וחלש, ומוטב להם - וגם לי - שבמקרה הצורך אדע לנהוג בתבונה יותר מאשר שנסמוך על הכוח שלי.

אבא שלי ממעט במילים. אם למשל ההורים שלי ייצאו לטיול רגלי יום בהיר אחד ואמא שלי תיפול ותשבור איזו רגל, אז הוא ישלח לי הודעה בטלפון שאומרת: "הכל שלם אצל אמא רק הרגל שבורה". ככה אני אלמד שקרה משהו, ככל הנראה.
ולמה כל העניין עם רגליים שבורות? כי הודעה כזו ממש קיבלתי ממנו שלשום, יום רביעי בצהריים. ככה למדתי שבאמת הכל בסדר, בסך הכל רגל שבורה, קורה. אמא שלי, כמובן, התבאסה קצת יותר, גם כאב לה - ועדיין כואב - והיא גם לא ילדה, אמא שלי. אבל אחר כך, בבית החולים, היא סיפרה לי איך הוא סחב אותה על הגב במעלה הגבעה עד לאוטו בשקט ובמסירות. כמו צנחן.

הזכרון הראשון שלי בחיים הוא ממלחמת ששת הימים. אחרי שאבי גוייס, אמי, אחותי הגדולה ואני נשארנו לבד - זה נחמד ששלושה אנשים נחשבים ל'לבד', בשעה שאחד שמתגייס נחשב ל'ביחד' - ומכיוון שכך עברנו מנצרת עילית לכרמל לגור אצל סבתא וסבא שלי, עד שצה"ל יגמור להראות לערבים מה זה. ושם, בחיפה, סיפחו אותי לאיזה גן ילדים לכמה שבועות, שממנו אני זוכר ילדה ג'ינג'ית אחת בשם גיזלה, כנראה עולה מרומניה. הזכרונות הבאים שיש לי הם מנסיעות ארוכות מאוד באוטובוס מחיפה לירושלים, לבקר את אבא שלי בהר הצופים. אבל זכרונות אלה, כך נדמה לי, קשורים בתמונה שראיתי שוב ושוב בשנים מאוחרות יותר ובסיפורים שנילוו אליה. בתמונה רואים את סבי וסבתי מצד אימי, סבתי מצד אבי, אמי, אבי, אחותי הגדולה ואני, על ספסל בחצר פנימית בבית החולים. צילום קיצי מאוד, ככל הנראה יולי. כל הנשים לבושות בשמלות קצרות שרוולים, סבי בחליפה ועניבה, אני במכנסיים וחולצה קצרים, בן שנתיים וחצי וקצת, ואבי בחצי גוף עליון חשוף, למעט תחבושת ענקית שעוטפת לו את כל הכתף הימנית וחלק נכבד מהזרוע ומבית החזה.
התמונה הזו היא בשבילי ששת הימים לפחות כמו התמונה של רבין ודיין ובר לב יוצאים משער האריות. האמת - מי שיסתכל בעיון בתמונה ההיא, יראה שכמה צעדים מאחוריהם הולך עוד אחד, אבל בדיוק ברגע הצילום הוא מפנה את ראשו לאחור - זה גנדי, רחבעם זאבי. צריך לדעת מתי להסתכל למצלמה כדי להיכנס להיסטוריה הנכונה.

אבא שלי היה כנראה פצוע די נוח, הוא שכב על אלונקה בצד ואמר לכל מי שניגש אליו שזה בסדר, שיטפלו קודם בפצועים. זה קצת קשור בעיני לאיזו תפיסת עולם רברבנית שהיא חלק בלתי נפרד מהציונות. אני עצמי חונכתי על ידו תחת התפיסה שאם לא יורד עליך גשם ואתה לא רעב ללחם - אל תבקש יותר כלום מן העולם. אבל דווקא גדלתי לחשוב שאם אתה יכול לבקש חצי תריסר אויסטרים לארוחת ערב כדי לא להיות ניזון מאלכוהול בלבד, אז בעצם למה לא. בכל מקרה, הוא שכב שם בשקט, מתבדח על איזה צלף ירדני שאם לא היה ערבי בוודאי היה מדייק יותר, ובאותו זמן היו תקועים לו שלושה כדורים בריאה הימנית, שכן גם לצלף ערבי יש את ההסתברות הסטטיסטית שלו. ולאט לאט בעודו מתבדח הוא נהיה גם קודח, ואלמלא אמא שלי - שבעצמה עבדה ברמב"ם באותם ימים - גוררת את עצמה לירושלים אחרי שבועיים של שקט, מוצאת אותו שם בפינה ומבינה שמשהו לגמרי לא בסדר איתו, יכול להיות שלא היה מי שיסחוב אותה ביום רביעי החולף במעלה הגבעה אחרי שהיא נפלה ושברה את הרגל.

שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר, בטח בשבעים ואחת או שתיים, התחלנו לנסוע כל שנה ליום ירושלים. זוהי אחת מחוויות הילדות הכי בהירות שלי. זה תמיד התחיל טוב כי היו מוציאים אותנו מבית הספר שעה או שעתיים לפני סוף הלימודים. "נטע ולהב נוסעים עם אבא שלהם היום ליום ירושלים, כי הוא כמעט נהרג שם במלחמת ששת הימים" היתה אומרת כל שנה מורה אחרת, ואני הייתי מתמלא גאווה רבה, שאולי הייתה יכולה להיות רבה אף יותר אילו הייתי נהיה יתום במלחמה ההיא, אבל כאמור - חונכתי להסתפק במועט, ובמקרים מסויימים אני נוכח שגם בגישה זו יש טעם.

היינו יורדים בסיבובי עפולה, עוצרים בקיבוץ מזרע לקנות לחמניות עם נקניק ומלפפון חמוץ, חוצים את עמק יזרעאל לכיוון בית שאן ומשם נוסעים לאורך הבקעה עד יריחו ומטפסים אל העיר שחוברה לה יחדיו. שם היינו פוגשים את כל החברים לקרב של אבא ששפר עליהם גורלם לא למות, והולכים בעקבות לוחמים.

איזה ביטוי נפלא:  ה ו ל כ י ם  ב ע ק ב ו ת  ל ו ח מ י ם . 

שווה לנוח רגע אחרי הליכה שכזו.

ואז היה היום מתחיל להתדרדר. עם רדת השמש היתה צינה עוטפת את ירושלים של מטה וגם המאמץ הכן ביותר להיזכר כמה חם היה באוטו בלי מזגן בשעת צהריים בבקעה, לא היה מעלה את טמפרטורת הגוף אף לא במעלה בודדת. ואז היו נשלפים נאומי שרשרת הפיקוד שחזרו על עצמם מידי שנה בשנה, ששיאם היה בדרך כלל כשמוטה גור היה עולה לבמה, וגם אלו לא הועילו במאום לעייפות המצטברת ולקור הנורא. וכל תלונה, אף הקלה שבקלות, היתה מתקבלת בשאט נפש בגין ההתעסקות הילדותית שלך בעצמך בשעה שאנו זוכרים את ההולכים. בחיים, אבל בחיים לא הצלחתי להבין למה כל כך הרבה אנשים בחרו ללכת רק כדי שאני אקפא מקור פעם בשנה.
יכלו להישאר.

עם שוך הקרבות, בסביבות השעה עשר בערב, היינו כונסים אל הרכבים ויוצאים בדרך הארוכה בחזרה צפונה. תוך הבטחה לכמה מוותיקי הגדוד שיום אחד אהיה גיבור כמו אבא.
הבטחה שנסחטה ממני באיומים, אני נשבע.

לפני שנים אחדות, באיזו ארוחה משפחתית בסדר גודל של ליל סדר, סיפרתי את הסיפור הזה סביב השולחן. אמי נעלבה עד עמקי נשמתה ולא התאוששה ממנו חודשים ארוכים. אבא שלי לעומת זאת שמר על ארשת פנים קפואה. מזווית הראייה הצנחנית שלו כל ההתעסקות הזו שלי בעצמי לא שווה אפילו התייחסות. בלבו, זאת אני יודע, אפילו העיסוק האובססיבי שלי בבעייה הפלסטינית - שהוא וחבריו אחראים לה בין היתר - עיסוק שהוא מתעב עד זרא - אפילו הוא לא משתווה להשפלה בכך שלא נהייתי צנחן בעצמי ביום מן הימים.

השנים הפכו אותנו לשני אנשים ששותקים זה בחברת זה. אם אנחנו מגיעים לידי דברים מעבר לשלום שלום ומה נשמע, הרי שכל הנוכחים בחדר רצים לחפש מחסה. הוא מגיב בצורה איומה לכל עבודה שאני מפרסם כל שבוע, לא בא לאף פתיחה של אף תערוכה שאני משתתף בה ובאופן כללי אני מאמין שבשעת חשבון נפש שלו בינו לבין עצמו אני זוכה לדירוג די גבוה בטבלת הכשלונות בחייו. וגם הוא, יש לומר, לא  תמיד עמד בציפיות שלי ממנו, לא הוא באופן אישי ולא בני דורו בכלל. אבל ככה זה.

----

אלוהים - כך מאמינים אלה שמאמינים - ברא עולם בששה ימים ואז לקח לעצמו יום מנוחה לפני שפנה לענייניו. אבא שלי וחבריו בראו לנו ארץ בשישה ימים ומאז כולנו שוכבים כבר ארבעים ושתיים שנה רגל על רגל בלי לעשות דבר.

די הרבה מנוחה בשבל מעשה נחפז שכזה, לא?

שבת שלום.