מה קרה, תרדי עכשיו, קרה לך משהו...? מה קרה? אל תשאלי שאלות, רוצי למטה...
חוטפת את משקפי השמש, רצה במסדרון ועטה על כפתור המעלית... קדימה.. נו בואי.. קדימה... לוחצת עוד לחיצה ועוד אחת, דלת המעלית נפתחת , קומה 0 קדימה... רוצי... פורצת לרחוב , הוא מופיע מולי... משקפיים עגולים על חוטמו, שחום עור, גבוה, לבוש בטרנינג כחול וחולצה לבנה. הליכה גמלונית, לידו פוסע בחור עם כיפה לבנה, תיק על הגב... הם מדברים ביניהם וצועדים נמרצות לאורך הרחוב... נעצרת לשניה, מביטה לצדדים, הוא הולך אחריהם ובאוזנו מדבר בסלולר... מהנהן לי בעיניו... אחרי.... מהנהנת בראשי, קלטתי... מאפשרת לזוג הגברים לחלוף על פני ומצטרפת לחבר שהולך אחריהם... מחזיקה את הסלולר צמוד לאוזן, כביכול מדברת, מתרחקת מהחבר ושומרת על מרחק צעדי בינהם לבינו. חוצים כביש, רמזור אדום, הם לא מחכים לירוק, עינינו עוקבות אחריהם לרחוב ממול. חוצים את הכביש, ממשיכים בעקבותיהם. אמא שלימחייגת אלי, מה קורה, איפה את... אמא, אני עכשיו במרדף, אדבר איתך עוד מעט ... מרדף? מה מרדף? אחרי מי את רודפת? אמא, אני לא יכולה עכשיו, אני חייבת לעקוב אחריהם... אני בסדר, אני לא לבד... מגיעים לקצה רחוב, הם נכנסים למבנה משרדים... מביטים בהם ממרחק... ממתינים שייצאו משם עם השלל שלהם... יוצאים... אנחנו מתפצלים, אחד חוזר לקצה הרחוב, אני נשארת בעמדת תצפית ממקום יציאתם. הם נעלמים לתוך רחוב צדדי... חוזרת לעמדת התצפית של חברי, תתרחקי הוא אומר... והסלולר עדיין באוזנו מאז... נעמדת בעמדת תצפית במרחק מטרים ממנו, עוקבת אחרי השניים, העיקר לא לאבד אותם. סירנת משטרה רחוקה נשמעת , דיי שיגרתי באיזור הזה של תל אביב, אף פעם אי אפשר לדעת מה הסיבה. ניידת מתקרבת לאיזור התצפית שלי, נעצרת בחריקת בלמים, דלתות נפתחות, שני שוטרים במדי אזרחי קופצים לרחוב, לשם, אומר להם החבר שלי, על הספסל במרחק של כחצי קילומטר, הם רצים ברחוב, שתי שניות והם עטים על הבחור שישב לו בנחת על הספסל ולא הבין מאיפה קפצו עליו שני שוטרים, ניידת נוספת מופיעה מרחוב צדדי, עוד אחת מרחוב מול האירוע אופנוע מצד שמאל והשני מימין מקיפים את כל האיזור בזמן ההתרחשות , הבחור עם הכיפה שודד משרדים באיזור יש עוד אחד אני אומרת לשוטר איפה הוא, יצא לעבוד ברחוב ההוא, מסובבת את ראשי, הנה הוא, שני שוטרים עטים עליו, לא הבין מאיפה זה בא, מנסה לאתר את חברו שבינתיים נישק חזק את הקיר של איזה בית הוא מביט בי החבר שלי, אני מסתכלת עליו, מחבקת את כתפו, משעינה ראשי סטארסקי והאטצ'... עשינו זאת, לכדנו את הגנב שנכנס למשרדי יומיים קודם, גנב לי את הארנק ובו כל המסמכים שלי כרטיסי אשראי, צי'קים ואלף שקלים. זיהינו אותו במצלמת הבניין, אותה שעת צהריים של המרדף, אותו החבר ירד לארוחת צהריים עם חבר נוסף. בלכתו ברחוב, פגש פנים מול פנים את הגנב והסתובב על צעדיו. מי אתם, שאל אותנו השוטר, אנחנו מהמשרד , לי גנבו את הארנק, בואי תעלי לניידת, אני לוקח אותך לתחנה להגיש תלונה, מסדר זיהוי ואחזיר אותך. שני שוטרים בניידת, אני מאחור, סירנה מופעלת... אלוהים ישמור, אני תיכף מקיאה את מעיי מהסחרור בכבישים. עוצרים בפתח משרדי, שניהם עולים איתי למשרד. מלווים אותי פנימה, אבטחה צמודה. לוקחת התיק, מפתחות ויוצאת איתם לניידת. כל הרחוב מלא שאלות, מה קרה איתה שככה מלווים אותה... שלוש שעות חקירה בתחנת המשטרה שמעולם לא הכרתי אותה מבפנים. נחקרת, ממלאת טפסים, מעידה על זיהוי מוחלט, מגישה תלונה והולכת. אין שוטר או שוטרת בנמצא להחזיר אותי למשרד, וטוב שכך, גם כך זה היה לי יותר מידי. מחייגת לחבר, אכלת.. עוד לא... אני מחכה לך במשרד... צועדת שעה ברחוב, מחייגת לאמא, הכל בסדר, עכשיו הכל נגמר, כבר שש בערב, פעמיים שווארמה בבקשה, עם הרבה טחינה וחריף, בינתיים מושיטה יד למונית, למשרד בבקשה, אני גמורה... נכנסת פנימה, המולה של אנשים מחכה במשרדו, מחכים לבואי, ללחוץ יד לגיבורה האמיתית...
את הארנק שלי מצאו ביום המחרת זרוק בתוך אסלת שירותים במשרד אחר באיזור.
|