סיפור שכתבתי ביולי 1997 לבחינות הקבלה לסם שפיגל, לא התקבלתי אבל יצא סיפור.

המשפט הראשון היה חלק מהגדרות הבחינה.

מוקדש לחברה שלי לשעבר.  

הרבה דברים קרו באותו היום בפעם הראשונה, אבל חורבן העולם היה ללא ספק המשמעותי שבהם.איש לא יודע איך זה קרה בדיוק, כי לא נשארו אנשים. רק אני נשארתי וגם זה במקרה.

אני חושב שהעולם נחרב בשעה ארבע. זה היה די פתאומי, כולם נעלמו. בבת אחת. השאירו אותי לבד פה. וגם ככה אני לבד, כי החברה שלי עזבה אותי היום בבוקר. עכשיו גם אין סיכוי שאני אחזור אליה, כי היא כבר לא קיימת. מה שנשאר ממנה זה רק הזיכרון. 

היינו חברים שלוש שנים, כמעט ארבע. היא היתה החברה הרצינית הראשונה שלי. נפגשנו בתיכון. היא היתה בכיתה י"א ואני בי"ב. היא היתה יפה מאוד, אז. בחורה נחשקת. למזלי, גם אני הייתי נחשק. את הצעד הראשון היא עשתה, כי הייתי ביישן מדי. היא התקשרה אלי איזה ערב, הציעה ללכת לסרט. זו היתה שיחה מביכה. תמיד השיחות האלה מביכות, כי כולם מתרגשים. הפרפרים אצלה בבטן עבדו שעות נוספות וגם אצלי. אחרי השיחה חשבתי שאני הולך להקיא. לא טעיתי, באמת הקאתי. 

למחרת נפגשנו בבית הספר בהפסקה הגדולה. השיחה היתה מאוד מתוחה, קבענו להיפגש בערב וללכת ל"דון חון דה מארקו" עם ג'וני דפ והשחקן השמן ההוא. אני לא זוכר כלום מהסרט, כי הייתי עסוק בלבהות בה. היא מצידה הייתה עסוקה באותה הפעילות בדיוק, גם היא בהתה בי. היא לא היתה סתם יפה. היא היתה מדהימה. היא היתה מסוג הבחורות שאתה אומר לעצמך שכל מה שאתה רוצה לעשות איתן זה לבהות בהן. לבהות בהן וזהו, וזה יספיק. היא נראתה לי באותו הערב מושלמת. עיניים כחולות שיער בלונדיני גולש, וחיוך הורס. שמאלץ – אבל עובד. לאט לאט הרגשתי את מגע ידה על ידי וכפות ידינו התמזגו בחושך. חזרתי הביתה מאוהב באמת בפעם הראשונה, אבל באיזה שהוא שלב הקשר בייננו התמסד. כבר לא בהינו אחד בשני. התחבקנו – כן, החזקנו ידיים – כן, היינו עושים הרבה דברים ביחד, אבל לבהות אחד בשני פשוט כבר לא הספיק לנו. 

המשבר הראשון החל כשהתגייסתי. הלכתי לקורס טיס, קורס שממנו לא יוצאים הביתה במשך שבועות. בהתחלה היא היתה מפנקת אותי, שולחת חבילות, כותבת מכתבי אהבה, מרעיפה עלי אהבה כשהייתי חוזר הביתה הרוס, אבל לאט לאט כל זה נגמר. ההתלהבות שכחה, גם מצידי, ומערכת היחסים עברה למשהו מינורי, רגוע, ורגיל. מאוד רגיל.

לפני חצי שנה עברנו לגור יחד בדירה בגבעתיים, דירה שהצבא סידר לי כי אני טייס. היא חשבה שאיך שאני אסיים את הקורס אני אהיה הרבה בבית, את זה היא הסבירה לי היום. ומה שהיא הסכימה לסבול כשהייתי בקורס במשך שנתיים, היא לא מוכנה לסבול יותר. נמאס לה לחכות לי. ואני עכב עומס משימות הייתי חוזר הביתה מעט וגם אז בקושי מתייחס אליה, חוזר הביתה וישן. ובבוקר חוזר לבסיס. 

אז היום היא עזבה אותי. היא עברה לגור אצל אחד השכנים שמילא את החלל שהשארתי בהעדרי. ואני חזרתי לבסיס.בשלוש עליתי על המפציץ שלי. היתה לי משימה להפציץ, באמצעות פצצה חדשה של רפא"ל, איזו משחתת של מדינת אויב. אחרי ששחררתי את הפצצה היה הבזק לבן, ואחריו שקט והכל נעלם. האוקיינוסים, היבשות, הבסיס, החברים, המשפחה, והחברה שלי לשעבר – כולם נעלמו. וצריך להתחיל מהתחלה ו...אני לא יודע מאיפה...