השבוע בסימן אירועי יום ירושלים ראיתי הזדמנות נאותה להעלות על הכתב מהכאבים שמלווים אותי בזוכרי את ציון עיר הולדתי. הפעם אעסוק ברעיון שלי שיביא לשחרור ירושלים מכבליה. שיביא בעתיד להבטחת עתיד העיר הזו כעיר מאוחדת, עיר שלום כתקותו של המלך דוד. 

יום ירושלים הוא יום בעל משמעות ערכית מדרגה ראשונה לכל אחד מאיתנו היושב בציון. בשבילי, כל אחד מאיתנו "היושב בציון" זה אינה רק מליצה, אלא זה יעוד שנועדנו לו כמי שנלחמים על פיסת האדמה הקטנה שלנו, אחרת אינני מוצא טעם גדול ומשמעותי למעגל החיים הכל כך משמעותי שנגזר עלינו דוקא משום בחירתנו לגור כיהודים בארץ ישראל. 

ירושלים עיר הולדתי היתה ותהיה לעד על ראש שמחתי. ואני לא מתכוון רק לאהדה הבלתי מרוסנת שיש לי לקבוצת הכדורגל ולקבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים. הרי גם בענין הזה אני נתפס (בעקר בהקשר של הכדורגל) כעוף מוזר הנח על זרי הדפנה של ירושלים הטובה והיפה  כשהכוכב של העיר היה כוכב של המדינה , בעולם של כדורגל – אלי בן רימוז'.  אני מתכון יותר לדבר על ירושלים שהיא בשבילי עיר שהשתנתה שינוי, שבעקבותיו גם אני ראיתי את עצמי מחוץ למעגל תושביה, וזה היה כבר מזמן לפני למעלה מעשרים שנים. 

את ירושלים עיר הולדתי עזבתי כבר בשנת 1987 עת חשתי כי העיר הזו הופכת ונעשית לבלתי אפשרית ממש, מפגש של שלשה שסעים חברתיים מדרגה ראשונה שכל אחד עומד בפני עצמו לפני פיצוץ. 

זיהיתי את השסע החברתי הקשה של המפגש שבין חילוניים לחרדים. מהלך השנים שחלפו מאז שנת 1987 (בסה"כ 3 שנים לאחר עלית תנועת ש"ס לתודעה החברתית הלאומית) המצב של ירושלים הלך והחמיר,  רק השנה התנערה ירושלים מראש עיר חרדי שהוביל את העיר בחמש השנים האחרונות וניהל את העיר בצורה כל כך נוראית שהחותם הכי בולט שלו בעיר זה ברכבת הקלה שזה המיזם הכי דומה למיזם של  בומבה צור ב"תעלת בלאומילך". אלא שבעוד שבסרט של אפרים קישון אפשר היה לסגור ענין אחרי שעה וחצי של צחוקים, באה הרכבת הקלה לירושלים והולכת להיות בכיה לדורי דורות,  

 השסע השני הקשה הוא שסע שבין  מה שאני מכנה "מפגש השכונות" בירושלים, בין האליתא האשכנזית של שכונת רחביה טלביה, ובית הכרם במידה מסוימת, ובין אותם שכונות מצוקה בדרום ומערב העיר כמו בשכונת קטמונים ובשכונת עיר גנים. השסע הזה אינו פשוט בכלל. הוא שסע שיוצר את פערי המחירים הכל כך משמעותיים בתוך העיר בין שכונות סמוכות, שאיכותם נקבעת לפי טיב יושביהם. השסע הזה הוא גם שהביא לכך שהרווח וההצלה היחיד שעמד לצעירי השכונה להקים את ביתם בעיר מגוריהם היה יכול להיות רק בשכונות הפריפריה של גילה ופסגת זאב, השסע החברתי הזה הוא האחראי הכמעט עקרי לכך, שצעירים מירושלים שאין ידם משגת לרכוש דירה בשכונות הטובות של העיר, בורחים ומקימים בתיהם במעלה אדומים וכיום הם היו אלה שהתבשמו מהקמת העיר מודיעין כעיר שמבטיחה להם את האפשרות לגור בה בכבוד. 

ירושלים היא עיר שיורקת את יושביה הטובים, כך היום העיר הזו מקבלת יותר ויותר צביון של עיר חרדית.   השכונה בה נולדתי  "מקור ברוך" הפכה להיות שכונה חרדית, הדומה להפליא לשכונת מאה שערים וממשיכה אותה, שכונת מגוריי  הלא היא "נוף ילדותי" במהלך השנים בשכונת בית הכרם הפכה ונעשתה שכונה  של תושבים מבוגרים ומזדקנים , הצעירים נשארים במרבית המקרים הרחק מרחוק.  

אבל אני עזבתי את ירושלים בגלל המתח והשסע הלאומי. המפגש הזה בין יהודים וערבים, הוא המפגש שמטריד אותי היום במרחק של מעל עשרים שנים גם יותר.

 בכל השנים אני שייך עדין לירושלים. בעיר בה קבעתי את משרדי, ברור שלא עזבתי את ירושלים אפילו שאני אומר ומצהיר כך קבל עם ועדה,  שהרי, את השכלתי היסודית והאקדמית רכשתי בה, ואליה גם חזרתי כדי להתפרנס . זה מראה שלא יכולתי לנטוש אותה באמת. ולא יכולתי כנראה בגלל שאני באמת מרגיש את הזיקה היהודית לעיר הבירה שלנו יותר מכל דבר אחר.

אני זוכר איך במהלך עשרים השנים שמאז  מלחמת ששת הימים הלכנו ואבדנו את ההכרה שלנו כעיר מאוחדת לצד הציבור הערבי.  אני שזוכר בעינים של ילד קטן איך הסירו את החומות שהפרידו בין ירושלים המערבית למזרחית, איך נעלם בין לילה הקיר האימתני שחצץ בין ירושלים המערבית למזרחית במקום שקרוי היום ככר צה"ל, איך הקיר הענק והמפחד הזה הוסר והובטח לנו שירושלים תהיה עיר של שלום מאוחדת לנצח נצחים.

והנה, באו להם שנות ה 80  והאדמה התחילה לבעור לנו מתחת לרגלים. כך החלטנו לעזוב את העיר שממילא לא היתה מבטיחה עוד ביכולת הפרנסה שלה, ובשנת 87 כירושלמי לכל דבר  עזבתי עם רעיתי ובתי הקטנה את העיר, לא במעט בגלל היותי  עדין תחת ההשפעה החריפה  שהעיר עומדת בפני פיצוץ. 

הרושם הזה התגבש אצלי בעקר בגלל המחתרת היהודית. שמתוכה  היו לי מתנדבים שהתנדבו תחת השגחתי  במקום עבודתי, למשמר האזרחי שנתיים קודם לכן, שהם היו גם אלה שנתפסו עם יתר חברי המחתרת היהודית שתכננו לנקום בערבים ולרצוח בין היתר את ראשי הערים הערביות  והנה גיליתי לתדהמתי כי תחת אפי התנדבו  כפעילים אנשים שהיו מעורבים עוד בפעולת הטרור הראשונה של המחתרת היהודית  אשר בוצעה ב-2 ביוני 1980   ובה מולכדו מכוניות של שלושה ראשי ערים חברי אש"ף. שניים מהם, ראש עיריית שכם בסאם שכעה וראש עיריית רמאללה כרים ח'אלף, נפצעו קשה ורגליהם נכרתו. 

כשנתפסו חברי המחתרת היהודית הבנתי כבר אז שהאדמה בוערת תחת רגלי. בשעה שמתנדבים אצלי אנשים שנראים הגונים, ובעצם הם חברי ארגון טרור שלימים נעצרו במחנה העצורים במגרש הרוסים חשתי כי העיר הזו הולכת לקראת פיצוץ. לא חושב גם היום במרחק של שנים שכל כך טעיתי בהערכה המוקדמת שלי, אלא שההתפתחות של העיר הזו הלכה לכוונים אחרים שהושפעו לטעמי הרבה יותר בגלל הסכמי אוסלו והתוצאות האיומות שבאו איתם בפיצוצי האוטובוסים הסיטונאיים שהתרחשו בעיר הולדתי ירושלים בעשור שנים רצוף  (1995-2005) 

לא אלאה אותכם באותם ימים נוראים שפשוט פסעתי לי בין הפיגועים הנוראים. הריח של כמה מהם שהייתי מעורב בהם מקרוב, הריח של השריפה שבא אחרי כל פיגוע כזה עדין ניחר באפי.  אבל זה לא הענין שלשמו אני כותב לכם הפעם.

הנה גם  השנה, אנחנו מסכמים את המפגש הזה בין יהודים וערבים בכמה אירועי תופת נוראיים שהיו נחלת תושבי ירושלים בשנה האחרונה. זה התחיל באירוע המתועב בטבח תלמידי הישיבה במרכז הרב, שהיה המשך של אירוע התקיפה באמצעות טרקטורים ברחוב יפו ומאוחר יותר בשני אירועים דומים נוספים, מול גן הפעמון, ומול אצטדיון טדי במלחה. וזה המשיך בהרגשה שהערבים בעיר הזו מרגישים כבר שהעיר אולי חוברה לה יחדיו אלא שהיא פרודה ומפורדת עד שימצא פתרון מדיני.

הפיגועים של השנה האחרונה הם פיגועים של תושבי ירושלים עצמה, תושביה הערביים של העיר מנסים לפגוע בתושבים היהודים והכל בגלל שבודדו אותם בהקמת חומות מפרידות בין חלקים של ארץ מכורתי..

 השסע הזה מאיים על ירושלים בגלל חומות המגן שהקימו קברניטי הארץ הזו שבטוחים שיש להם ערובה לדעת מה הכי טוב בשביל מדינה. ואני אומר לכם שהם אנשים קטנים חסרי מעוף ודמיון המדביקים אותנו באומללות מעשיהם. 

באחרונה יצא לי להסתייע במספר פועלים מהשטחים שעבדו עבורי ברשיון וכדין בשיפוץ ביתי. הם היו תושבי השטחים ואותם הייתי מחזיר למחסום המעבר לשטחים בואכה בית לחם. המפגש הזה עם הקיר הענק שחוסם וחוצץ ביננו ובינם, קיר שאותו ניתן להבחין לאורך כל הדרך בואכה מצפון לדרום בירושלים, הקיר הזה הוא אם כל חטאת, הוא האחראי הבלעדי לתחושה הקשה שאני נתון בה, שהעיר הזו לא יכולה להשאר עוד מאוחדת לנצח כמו שההורים שלנו הבטיחו לנו. הקיר בטון העלוב והמשמים הזה מדגיש את השנאה, מדגיש את הפירוד ומדגיש מעל לכל את חוסר היכולת או הרצון להגיע כאן לאיזה שהוא פתרון.  

מי המטומטם הזה שנתן את ההוראה להקמת הקירות האלה שיפרידו ויחצצו ביננו לבינם? מי המטומטם הזה שנרדם איפה שהוא בשנת 89 כשהקרינו בטלויזיה איך מפרקים את חומת ברלין? למה לא העירו אותו לחדשות? מי האויל המשריש הזה, שהקים את הגדרות כקירות שלא יוכלו לתקון מעולם? 

אם יש פער בין תושבי ירושלים הרי שפער זה אפשר לבחון אותו לפני הקמת הקירות מגן ולאחריהם. אם בחלק הראשון של החיים בירושלים עד הקמת הקירות המגעילים האלה, ניתן עוד לחשוב שיש סיכוי שגם המעוות יוכל לתקון, הרי שאחרי הרמת הקירות האלה שנועדו כביכול להבטיח את חיי התושבים מפני פיגועי התופת הנוראים, יהיה יותר קשה. אולי בעצם כבר בלתי אפשרי.

 איך צריך תושב ירושלים המזרחית להסתכל עלינו ביום שמחתנו, כשהוא יודע שקיר הפריד בינו ובין קרוב משפחתו שהיה עד לא מכבר שכנו, רק בגלל שבחרו לחצוץ בקיר שכזה בתוך שכונת ענתות הצפונית?  ואיך אפשר לחיות בשלום עם התושב שהוגדר כפלשתיני מהשטחים כי הגבול הזה השאיר אותו מחוץ לגדר, כמו  שקוברים בבתי העלמין היהודים את אלה שעברו על דת משה. בעבר שרתי את השיר על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים. החומות של ירושלים היו בעבורי חומות של תקוה.  חומות של היסטוריה שנשתמרה. היום החומות  שהוקמו מבטון  זה מקרוב,  סביב העיר הזו הפכו להיות עבורי חומות של יאוש,  

ולך ירושלים עירי האהובה אני מאחל השנה, שהלוואי שיקום אותו גאון שיבין שהדבר הכי נכון שיש לעשות עכשיו לשם השמירה על צביונה ובטחונה של העיר הזו, ולהבטחת הישארותה בריבונותנו לנצח נצחים, יהיה דוקא בעשיית המעשה הכל כך מנוגד להגיון של הטפשים, והוא זה שיביא בסופו לעקירת החומות בטון המכוערות המרעילות לנו לאנשים הקטנים את התקוה לשלום.