הזקן כלוחם, הוא אדם אשר לחם כל חייו מרגע הבכי הראשון, אך נכנע לאחר גיל המרי – גיל ההתבגרות – והפך את לחימתו ל"מועילה" עבור אחרים. הוא דומה לילד המפגר לו ניתנות מיד "מטרות תעסוקתיות", וכך גם לילד "הנורמלי". לשניהם ניתנות "מטרות אושר" בחיים, שאינן אלא בובות, רוחות רפאים להכות בהן שוב ושוב [כתנועת האדם ההופכת מיכאנית], עד אשר יהפוך האדם לבובת-רפאים מכאנית. עבור הכלכלה המדינית, טען מרקס, הזונה, הקבצן, המובטל, המהמר, הפושע, כולם רוחות רפאים. אך בימינו אין מתעלמים מה"שונה". מעניקים לו "טיפול מיוחד", על מנת שיישר קו עם החברה הטוטאליטרית, על מנת שיהיה אזרח מועיל. וכך גם הוא מאושר, טוענת האידיאולוגיה החינוכית, זה בדיוק מה שהוא "רוצה". הזקן, מבקש להיזכר, אך יותר מכך, לשכוח. הוא מי שעבר חיים שלמים של לוחמה בדמויות רפאים, ואין לו אלא להביט ברוב ייאוש אל מטהו התחוב באדמה ולשאול את עצמו במי הוא מכה, במי הוא נלחם, בחיים שלמים של עבודה מפרכת. בדומה ל"הזמנה לגרדום" של נאבוקוב, הכלא הפרטי יכול להיות נשלל במילה אחת – "סירוב". |