קראתי את זה בראיון עם מוני מושונוב המקסים

ופתאום הבנתי. אותך ואותי.

כי זה לא נגמר, אפילו שכבר מזמן.

כי אני עדיין חושבת, בדרך הביתה, על ה - SMS ים המטורפים.

כי אני עדיין פותחת את המייל, בחיל ורעדה,

כי אולי.

כי אני עדיין משחזרת את הפנטזיה שלך על הגינה והביחד.

כי אני עדיין.

ולא מצטערת אפילו לרגע על הלא.

אבל הכן, איתי.

כל הזמן.

שלמה עם החלטתי, המושכלת, ההגיונית ולצערי - גם הצודקת.

אבל לא מצליחה לשכוח את הסערה. ההתרגשות. האנרגיות שפתאום הופיעו.

הריקודים מול המחבת ועם המגב.

השמחה הגדולה.

על החידוש. על ההפתעה. ועל הלב שנפתח פתאום שוב.

אך היה גם צער, שליווה הכל ובסוף הכריע.

ולכן = זה כבר אין.

אלא שכמו שאומר הבן החכם  והיפה של מוני, רומנים לא באמת נגמרים

וגם שלנו לא ..