ליל האוהלים השחורים !
הלילה הראשון
ליל האוהלים השחורים !
זה קרה בשנות החמישים, שנתיים לתקומתנו, בשער העליה, המחנה הראשי של הסוכנות היהודית לקליטת יהודים, ליד חיפה.
מדריכי הסוכנות ופקידיה הזריזים, הצליחו לשכנע אותנו, אנו המשפחות הראשונות, להתישב בקסטינה המעברה.
על ידי הבטחות ורודות, דברי נועם ומתיקה - שכנעונו.
המדריכים ספרו לנו על עתיד ורוד ומזהיר הצפוי לנו במעברה.
- "למה לכם להישאר פה ולאכול לחם חסד? כל משפחה - הם אמרו - תקבל שטח של ארבעה דונמים בית, וציוד להקמת משק עזר, דיר ולול, תטעו עצים - הם המשיכו - ואיש איש ישב תחת גפנו ותחת תאנתו כבימי קדם".
לאחר שהייה של מספר ימים בשער העליה - מקום בו האכילונו מרגרינה וזנב דג מלוח - העלו אותנו לשתי משאיות שפניהן היו דרומה.
מטעננו היה דל וכלל מזוודות מספר, שמיכות, מיטות, שק ככרות לחם, מעט שקיקיות סוכר, פתיליה ומספר קופסות שימורים.
ברוח רוממה ובנפש חפצה, נסענו דרומה. כשיודעי העברית שרו: "אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות בה..."
עינינו לא משו מן הדרך ומנופיה המקסימים של שפלת החוף בארצינו.
התפעלנו מכל ממטרה, מכל פיסת דשא, רחב לבנו למראה ארץ ישראל הבנויה והירוקה. אכן ! תשעה קבין יופי נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם כולו !.
לעת ערב, הגענו למשמיע שלום. הנהגים הצעירים עצרו את המשאיות. נהג המשאית הראשונה יצא לתור את המקום, שמא קסטינה הוא? אך איש שפגשנו ידע לומר לנו כי המקום אינו קסטינה. אך היכן קסטינה הוא לא ידע. החלטנו להדרים - אולי תוך כדי נסיעה - נחכים.
עלינו חזרה על המשאיות, הדרמנו ולא החכמנו, כי בהיגענו לכביש המוביל לבאר טוביה לא הצלחנו מפאת החשיכה להבחין במספר אוהלים שחורים משחור הלילה, הניצבים בין קוצים, ליד הכביש. המשכנו לנסוע עד שהגענו למרכז המושב באר טוביה.
מה רבה היתה שמחתינו בראותינו בתים נאים, מוארים, עצים, פרות, לולים הומים מתרנגולות. לבנו רחב ונתמלא גאווה. אמת, אמת סיפרו לנו על כל אלה, אמת, דיברו מדריכי הסוכנות. הנה הבתים ! הנה העצים ! איש תחת תפנו ותחת תאנתו ! וכמו שהובטח בתנ"ך - ארץ זבת חלב ודבש היא ארצינו !
"הנה המעברה ! למקום הזה קוראים מעברת באר טוביה קסטינה !" אמר אחד הקשישים, מתיימר להפגין מומחיותו בגיאוגרפיה של ארץ ישראל. "בואו נרד ! הנה, הכל אמת !".
ירדנו בקפיצה מהמשאיות, ובמשנה מרץ התחלנו לפרוק את מטעננו הדל. אך כאן באה ההפתעה. ההפתעה שהקפיצה את דמנו. "לא ! לא ! לא זו המעברה, זהו מושב עובדים!" קרא לעברנו באר טובייני אחד.
מה רבה אכזבתינו ! "אלי, היכן המעברה הארורה?"
- "המעברה נמצאת ליד הצומת !" קרא הותיק הבאר טוביני. "שובו בכביש חזרה, ושם תמצאו את אוהליכם."
- "אוהלים? האם הוא משתמש במונח התנ"כי לומר לנו כי שם נמצא את ביתינו? מעוננו? לא ! אוהלים ! הוא מתכוון לאוהלים !"
- "אוהלים ! הנגורי באוהלים?? הייתכן?! מה אוהלים? מי צריך אוהלים?" ידינו רפו, פנינו קדרו, חפצים שהעלינו שוב על המשאיות, נדמו כבדים שבעתיים מבראשונה. אוהלים! רק זה היה חסר לנו, שנגור באוהלים !
- "אולי למספר ימים" - מרגיענו הזקן - "כמו שכתוב: כל האזרחים הישראל ישבו באוהלים שבעה ימים, ואחר כך משכן קבע !".
עלינו על המשאיות לתור אחר משכן הקבע שלנו, אל המעברה. מספר דקות של נסיעה, ואנו ליד כביש אספלט שחור. נהגי המשאיות עצרו, ירדו ואמרו: זהו זה ! זהו המקום ! זוהי המעברה ! כאן תחנו - תגורו ! ירדנו מן המשאיות, וגם תקוותנו ירדה אל מתחת לאפס!...
התחלנו פורקים את מטעננו הדל, והחילונו משרכים דרכנו בינות לקוצים, לכיוון האוהלים השחורים.
ערב חשוך היה אותו ערב. לאור פנסי המשאיות התמקמנו באוהל אחד. הנהגים הסתלקו עם רכביהם ואנו נותרנו באפלה !. אמותינו פתחו בדברי קינה והספד, כאשר אבותינו כבשו פניהם בקרקע הבוצית, בלעו רוק פיהם ולא דיברו. כאילו נעתקו המילים מפיהם.
ליל שימורים היה אותו לילה, רק הילדים הושכבו באוהל. ואנו המבוגרים, הדלקנו מדורה וישבנו לספר על גן העדן האבוד.
ליל אופל היה אותו הלילה, גם אור המדורה לא האיר את שחור האוהלים ולא את שחור לבותינו. זה היה לילה ששעותיו ארכו מאוד, לאורו ולשחרו, חיכינו ימים רבים, חודשים שלמים, עד שסוף סוף זרח. וטוב שזרח ולו גם במאוחר !
סיפור הגעתי למעברת קסטינה, הלא היא קרית מלאכי של היום. פורסם בספרי "אוהלים" - הוצאת אלף, אשר ראה אור בשנת 1980 (והודפס בשלוש מהדורות). |
תגובות (62)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ולכל המתעניינים בעלייה ההמונית בשנים הראשונות למדינת ישראל, אני מפנה אותם אל חוברת "נקבצו ובאו"- חוברת למחנך בהוצאת משרד החינוך , המזכירות הפדגוגית , המינהל הפדגוגי, האגף לחינוך יסודי , המחלקה לקידום יוזמות . ליקטה וערכה : רבקה ארגמן - התשמ"ט.
בחוברת זו מופעות גם חלק מיצירותיי .
מרתק ביותר !!!!
שלום עזרא-
אכן סיפור מענין- סיפורה של העליה בשנות ה-50 שלא היה קל.התקופה הזו זכורה לי- אלה שנות ילדותי(אני ילידת 1946) ולכולם היה קשה במידה זו או אחרת.
אבל- יש לי 2 הערות .
מאז גדלנו והקמנו תעשיה ואמנות ומסחר וקולנוע והיי טק ומה לא בעצם.בעבודתי בבנק (בסניף המיועד למשקיעים מחו"ל) אני נפגשת עם לקוחות שאומרים לי " זה מדהים מה שעשיתם פה ב-60 שנה סך הכל.לפעמים "בא לי "לטפוח לעצמי על השכם .
הערה שניה- הורי עלו לארץ ב1932 ואף אחד לא קיבל אותם אפילו בפת לחם. אמי ז"ל נהגה לספר שכאשר הגיעה קיבל אותה אבי שבא חודשים מספר לפניה ולקח אותה אל החדר אשר שכר בנווה צדק. במרכזו עמד ארגז של "תנובה" ואבי אמר- "הנה השולחן שלך"
ומה לנו כי נלין?
עדינה
גם אבי נולד במחנה אהלים ליד חיפה
כשבאוהל היו סבי ,סבתי ודודי שעלו ממצרים בלי תנאי היגיינה וסניטציה
סיפורך הוא סיפורם של עוד אלפי משפחות
תומר
*
חזק וברוך אחי
אתה דוגמא נפלאה
הקולטים והנקלטים
הסיפור שלך מורד בא מזוית אחת, אבל יש גם זויות אחרות.
אני נצר לאנשי העליה הראשונה והשנייה שבנו את הארץ חלו בקדחת וייבשו את הביצות, חרשו את התלמים הראשונים באדמות העמק והיו מראשוני המתיישבים בעמק הירדן....
עדיין זוכר אני את שנות קום המדינה, כנער צעיר כבן 13-12 כאשר בחצר המשק השכן שהיה נטוש באותו זמן, הופיעו אוהלים והעולים שהגיעו ליישוב התגלו לעינינו בני המושבה. באוהלים שוכנו זה בצד משפחות מנהיים ושולצה יוצאי אשכנז (גרמניה - ניצולי שואה) ומשפחת בלטנר שעלתה מארצות ערב, עירק או מצריים, כאשר חלק מהמשפחות שוכנו באוהלים וחלק ברפת ובמחסן הנטושים.....
היו להם ילדים בני גילנו ומייד התחברנו ו"קלטנו" אותם....
לימים, נבנו עבורם בתים זעירים והם עברו להתגורר בהם.
הייתי במקום לפני כשלושה שבועות וראיתי את הבתים הנאים והמשקים הפורחים שצמחו במקום הבתים הזעירים, שלא ניתו היה להבדיל בינם לבין בתי המייסדים.
גם את ההסבר על ההיסטוריה של הראשונים, ביניהם סבי וסבתי והורי, שמענו מפי אישה שהגיע למושבה אחרי נשואיה לאחד מאותם ילדי האוהלים, ונהניתי לשמוע באיזו גאווה היא מספרת את על מייסדי המושבה וכל הקורות אותם, על אלו ששילמו בדמם כדי לכבוש את השממה כתוצאה מהתקפות הפורעים הערבים במאורעות 1929 ו 1936 והייתי גאה בשילוב הדורות.
אז נכון, זווית הראיה של מורד היא אחת, אבל ישנה גם זווית אחרת, הקולטת, ולא "שולחת לאוהלים".
חבל היה לשמוע כך על באר טוביה, כי בין תושביה היו גם יוצאי המושבה שבה גדלתי חלקם ותיקים וחלקם חיילים משוחררים מהבריגדה היהודית שלחמה במלחמת העולם השניה והגרעין שהקימו לא נקלט ועבר גם הוא לבאר טוביה ואביגדור... ודווקא עולים שהגיעו לאוהלים, נקלטו והתערו בחיי המדינה...
ועוד תוספת מנקודת מבט אישית :
באותן השנים, עלתה לארץ משפחתה של אימי מלבנון
והם שוכנו - סבי וסבתי עם שמונה בנותיהן (!)
בתחילה באוהלים
ולאחר זמן מה שוכנו במעברת נוף ים
בצריף דל (25 מ"ר) אותו אני זוכרת היטב
עם שני חדרונים זעירים, מקלחון ושירותים,
מטבחון בגודל מטר וחצי מרובע
שריח התבלינים עדיין באפי. (כמון, סומק, קינמון ובהרט).
לצריף זה היה צמוד-מחובר צריף נוסף.
בצריף זה ישנו עשרה אנשים במשך כמה שנים...
חוויות מעניינות ולא פשוטות שעברו רבים מן העולים באותה תקופה.
עזרא היקר שלום,
מאד נהניתי לקרוא את קטע סיפורך
המתאר את יום הגעתכם לארץ
ואת הלם קבלת האוהלים.
אהבתי לקרוא שבסופו של הסיפור,
לאחר תקופה ארוכה גם הפציע השחר והגיע האור.
תודה על השיתוף,
לימור *
עזרא יקר
תודה לך על שיעור מאלף בהיסטוריה.
והשיטה.... תמשיך כנראה ללוותנו עוד שנים רבות
כואב מאוד
אנו הצעירים שומעים זאת רק מרחוק, זה היה, כך וכך, וכו'
אבל היום בעידן השפע ,אפילו אי אפשר כמעט להסביר מזה, איך יכול להיות כזה דבר, בלתי נתפס.
והתאור שלך היה כ"כ אמיתי ,כ"כ חי, החזרנו לעבר, להרגיש מה היה שם.
תודה על השיתוף, נהנתי ,למדתי, החכמתי,
ושוב תודה
שלך זהבה
סיפורי העליה והקליטה לא היו קלים מעולם.
גם מנקודת מבטך אתה צודק כי הרי הרבה חברה ילידי
הארץ גם אשכנזים חוו חויות דומות אני ראיתי בילדותי משפחות מעורבות
ששמרו על קשר כולם אחים רק מה אתה לא צריך להתנצל או לקחת אחרייות
על ארגונים יהודים או ציונים או אשכנזים כאלה או אחרים שעשו טעויות בכל עליה ובכל נגלה כמו שהיום ולפני עשר שנים
הרבה שליחים ופקידים מרוקאים עושים טעויות דומות רק בתקופה של שפע זה לא בולט אם יורשה לי שניכם צודקים כל אחד ראה זאת ממקומו ועל פי יכולתו להשפיע
עדות אחת שווה אלף ספרי הסטוריה
ולו היה מורה להסטוריה אחד שהיה מביא אנשים כמוך לספר את סיפורייהם בפני כיתתו - אין ספק שלא היו נרדמים בשיעור ומעריכים יותר את מורשת ארצנו ועמינו
תודה לך על ששיתפת אותנו בחוויות האישיות שלך
לכל משפחה ומשפחה
יש את החוויות שלה
מהתקופה אשר עלו
לכאן למדינה.......
אך בזכות אותם עולים
יש לנו נכון להיום
מדינה עם הרע והטוב
אך היא שלנו.........
נהנתי לקרוא על התקופה,להרגיש מחשבותייך
שרי*
כמה טעויות נעשו...
ועדיין נעשות במדינה הכה אחרת שלנו...
חלקן בכיה לדורות...
וניתן להצטער שרבים מהלקחים לא הופקו...
עדיין...
תודה רבה חבר. סיפורך מרתק ומחולל אצלי התרגשות רבה. הייתה זו התקופה המשמעותית ביותר. שלב הקמת המדינה. אף אם התגלו טונים צורמים, חשוב להזדהות עם העיקר, אהבת הארץ, ההשלמה עם הקשיים למען המטרה הקדושה, בנייתב וההבנות בה.
בסופו של יום עשיתם את זה, כל הכבוד
עזרא יקר,
מצאתי את עצמי מרותקת לסיפור. כיכבתי, כמובן.
ברשותך אשתף בו את תלמידיי, ואצרף אותו לסיפורי עלייה נוספים שקראתי ב"קפה".
אכן, היו אלה ימים קשים.
אשרי הדור שבנה את הארץ שלנו, ועלינו מוטלת החובה-הזכות להמשיך ולספר.
תודה ושבוע טוב
אלונה
עזרא יפה העלית בקצרה סיפורי מעברה
אני מבסוט ממך שאתה כל פעם דופק לנו שעור הסטוריה
או יהדות ערכים וחינוך אני נהנה שאתה מוציא אותנו מהשטויות
ויש פתאום אוירה בוגרת ורצינית אני בטוח שיש לך גם דברים מצחיקים
נשמח אם אותם תזרים לפעמים שבוע טוב ומבורך לך ולבני ביתך
אלי
גב' קורן, מזל טוב לנישואיך.
אני מבין שהוספת לשמך את שם החתן, ולבי נמלא שמחה .
כתיבה מיוחדת רק לך.
תודה
עזרא, מעניין לקרוא את סיפורך מזווית ראייתך.
קצת קשה לעכל, ש'מרחו' אתכם בסיפורים - אבל אולי לא ידעו אז אחרת.
אני צריכה לשאול יותר את חמי וחמותי - גם הם עלו מעירק והיו במעברה.
קשה היה לכולם - בין אם מזרחיים בין אם אשכנזים.
אני יודעת מסיפורים שאני שומעת - מכל הכיוונים.
טוב שמאז חלף עידן ועידנים ואני יכולה רק להוריד את הכובע בפניכם.
אתם אלו שבעשר אצבעות הקימו את מה שיש לנו היום.
תודה!
מסכימה עם דבריו לחלוטין,
יישר כוח, זאת לא ביקורת!
הבעיה הייתה, בפער של ההבטחה
לבין המציאות, אולי היה רצוי לספר
להורינו, את האמת..ולא לעטוף זאת
בסיפורים שלא תאמו את המציאות..
הסיפור כתוב להפליא, המסר ההסטורי חשוב עוד יותר..
למרות שאני יליד הארץ וגדלתי במושב וותיק "כמלח הארץ" , אני מזדהה לחלוטין עם תחושת הקיפוח ויותר נמכך עם תחות והעלבון...
לצערי לא ניתן ליחס זאת רק ל"תקופה" אלה היתה יד מכוונת... ויתרה מכך.. לערכתי גם כיום ניתן למצוא את ספיחי התקופה ההיא ת הפער העדתי קיים [לפחות בפריפריה] , נושם ובועט,...... חבל.. לא נעים אבל נכון...
דיויד *
הסבים שלי הגיעו מברה"מ ב-1924 כנערים
וממש לא ליקקו דבש גם כן....
הם לא חשבו לרגע- שמישהו חייב לסלול עבורם את הדרך.
הם ישנו באהלים ועבדו בטוריות בפרדסים...
ימים קשים תארת בכתיבתך
גם בימים אלו ניתן היה לראות,
מצבים לא פשוטים מהסוג הזה.
הזריחה האמיתית תהיה
כאשר נלמד
מקסים! סיפורים אלה, כמו ההגדה חשוב שיעברו מדור לדור...
תודה עזרא על השיתוף בפנינה הזו ((:
הרבה מהעולים העולים המשיכו הלאה
לא יכלו להתאקלם
חלק חזרו לאירופה, אחרים המשיכו לארה"ב
אלה מארצות ערב לא יכלו לחזור לאחור
איזה הלם וזעזוע
איך האנשים שרדו בתנאים כאלה
יפה כתבת ,נקודת הראות האישית שלך
לא פחות חשובה מספרי ההסטוריה .
רביב
מזכיר לי את סיפורה של משפחתה של אימי (שהגיע לפניהם בעלית הנוער) שהגיעה לשער העליה ב-.1953
סבא שלי התעקש לא לרדת דרומה וקנה בית בדמי מפתח בואדי נסנס (הזכור לי עד היום לטובה).
יופי של סיפור.
תודה על הסיפור
אור הנר...
כמה מרגש ויפה כתבת!
ואכן מוטב מאוחר...*
גם הורי היו במעברה, ואני גאה על הדרך שעשו משם!
כותב הטקסט כותב על החוויה שלו,
אין כאן העברה של "דפקו אותנו",,
יש צל של ביקורת לגיטימית.
סבא שלי כמו החלוצים מאירופה,
הגיעו לבנות, ואילו אחינו יוצאי צפון אפריקה,
מזרח תיכון, ואסיה, הגיעו מסיבות אחרות.
רובם הגיעו מערים גדולות. וראו בבנית כבישים
השפלה, ימים יגידו גם בניהם יבינו. פקידי סוכנות אטומי
לב, נשמע הגיוני. בירוקרטיה כמו ביורוקרטיה.
את תחושת הקיפוח{מהשעות הראשונות} אי אפשר למחוק.
הפער בין מזרח למערב קיים עד היום
על פני כדור הארץ בכללו.
הכיוון מערב כמו מילות הישר
דור לדור יביע אומר.
רק בשבוע החולף שמעתי שוב ושוב את סיפורם של אנשי הפלמ"ח ילידי הארץ על פקודיהם בני הגח"ל אשר הגיעו מספינות המעפילים אל שדות הקטל.
כל מי שמגיע אל הארץ הברוכה - ארורה הזאת משלם דמי חבר - בתעריף זה או אחר. אנשי עליה שנייה אשר לא התקבלו לעבודה במושבות הברון - שאנשיהם העדיפו (ומבחינה כלכלית - בצדק) עבודה ערבית.
סבי וסבתי באו ארצה וקיבלו טוריה ומעדר - הם התגוררו בחוות בן-שמן ונטעו ביער הרצל (יש פוסט בנושא) ודמותם מתנוססת על בול של קק"ל.
אנשי עליה שלישית שחלקם - כולל בני משפחתי עבדו בעבודות הבזויות ביותר על מנת להתקיים.
הורי - בני דור תש"ח - אבי סחב בהכשרת בית-הערבה שקי פוטאש על הגב בחום הקיץ - ועוד הדליקו מדורות למען הרחק את זבוב שושנת-יריחו ונפצע בהגנה על קו המים בסמוך לבית-אשל. שני הורי עבדו בחקלאות בהכשרות בעמק.
הדור של אחי הבכור שהתבגר בן ליל במלחמת יום-כיפור.
השנתון שלי - משלמי המחיר של ההרפתקה המתמשכת בלבנון
ומי יודע מה הלאה.
ואכן - אנו מתקנאים בעליות שבאו החל משנות ה 70 לארץ הבנויה - אבל גם להם יש את הסיפורים משל עצמם.
ישר כוחו של כל אזרח שהניח לבנה בבנין ארצנו.
תקופת הקוקו והסרפן
מדינה בחיתולים
צעדים ראשונים
היום רואים בזה טעם לפגם
אך באותם זמנים
ימי ראשית
היו מודעים לכך שזהו צעד חלוצי
המטרה היתה להציל כל יהודי באשר הוא
ולהעלותו לארץ ישראל
שבש
לאה
אין כמו החוויה האוטנטית של קליטת עלייה
עם כל הקשיים והמסע המפרך הגעתם אל המנוחה והנחלה
והיום אתה קוצר את פרות ההשקעה
כל הכבוד לכם שלא הרמתם ידיים ולא התייאשתם
למרות האכזבה הקשה מהציפייה הגדולה
וכמו שאמרת כך עלו ארצה קהילות שלמות
שבהתחלה מן הסתם קיטרו והתלוננו
אך עם הזמן ראו ארץ זבתחלב ודבש
ואשרי המאמין
אני ממש לא בא ממקום של דפוק.
להיפך, אני מלא גאווה על חלקי בבניית הארץ, עוד מהימים בהם הייתי בגולה !
התנהגות הסוכנות היתה שיטתית ואני לא חוזר בי מאף מילה שכתבתי.
לימים, החליפו רשויות המדינה ומוסדותיה את התפקידים שנטלה על עצמה הסוכנות בראשית ימיה של המדינה.
משך שנים רבות, פעלתי בין היתר לקליטת העליה לישראל - ערב רב של רוסים, אתיופים, ארגנטינאים, צרפתים ועוד..
הפלא ופלא - אותה השיטה !!!!
קצת יותר מודרנית, אבל אותה השיטה.
הקמת ישוב חצורית (קראוונים מעץ) ולאחר שנים רבות, העברת העולים אל עיירות הפיתוח באמצעות סל קליטה מוגדל למי שיתיישב בקרית מלאכי ויעדיף אותה על פני תל אביב.
אל תבקר אותי ממקומך הרם, ואני לא מזלזל כהוא זה בחוויותיך בימי הצנע בארץ.
אלה הן חוויותי. זה מה שהרגשתי. וכך ראיתי ועודני רואה את פני הדברים גם מנקודת מבט של 59 שנים אחורה...
ביום בו אנחנו נשתוק ולא נספר את סיפורנו, או לא נבקר את ביקורתינו, תיפגע התפתחותה של מדינת ישראל !!
עזרא, סיפורך כתוב יפה אבל מוכר לי מאוד. למעברה שלי לא קראו קסטינה אלא מעברת באר יעקב והיום יש שם "בנה ביתך"!
תודה על התזכורת מהיכן באני ו*
לאה
jחשוב לדעת ומפי מי שחווה ,מגוף ראשון - דרך היחידה לחוש ולדעת את הדברים עצמם ללא כל מעטה
למזלנו העלה השבוע הארץ את תמונת 'המעברה 'שלו בשטח ההפקר בין ת-א ליפו . שנקנתה בדמים מרובים מכספי סבו העשיר..
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,36191,.aspx
כך שצורת ההתיישבות הזאת לא הפתיע אותו . רק קשה היו לו להתרגל לשמות החדשים של הישובים והצמתים .
בכל מקרה חביב היה עליו הסופר/פילטונאי אפרים קישון שאסף את חוויות העליה שלו בספר "העולה היורד לחיינו"
"התנהלותה של הסוכנות היהודית באותם ימים, היתה כפי הנראה שיטתית"
תגיד אתה קורא את שאתה כותב.
הרי כאיש משכיל היה עליך לדעת
שישוב קטן בן כמה מאות אלפים
אשר חי תחת טראומת השואה
ובצנע חריף התעורר בוקר אחד
והנה הוא עם, וגשם זלעפות מכל
הגלויות נופל עליו, והישוב הזה
בכוחותיו הדלים הופך בין לילה
מיתום לאב.
בחייך פשוט כבר את תלבושת הדפוק
במחזמר מדינת ישראל.
אני מדבר ממקור ראשון כי הייתי כאן
באותם ימים קשים וכילד אשכנזי גם אני
קיבלתי רק משבצת שוקולד אחת לשבוע.
שוקי
הי,
טוב זה יותר גרוע מהקמת קיבוץ...
את הסיפור הזה אני מכירה מהוריי ,אני ילידת מושב ליד קרית מלאכי,וכל הכבוד לכם איך שעבדתם כל כך קשה ומכלום הצלחתם לבנות בתים עם הרבה ילדים עם הרבה שמחה למרות הצנע ושרדתם ,החיים הקשים גרמו לכם להצליח,הדור של היום אין לו אמביציה לעבוד קשה מאוד כדי להצליח,היום לצערנו יש את הפועלים הזרים כדי שיעשו את העבודה הקשה,אני מצדיעה לכם...
קראתי את ספרו של אלי עמיר
שבו הוא מספר על אותם שנים של העליה
מעיראק ועל הקשיים שהיו.
הורי נחתו במעברת שער העליה בחיפה, וגם הם לא ליקקו דבש.
אבל מעולם לא קיטרו, כפי שמקטרים כיום.
התנהלותה של הסוכנות היהודית באותם ימים, היתה כפי הנראה שיטתית.
חוויות העולים יוצאי ארצות מערב ומזרח, באותה תקופה - הן חוויות דומות.
ההלם וקשיי ההתאקלמות, אפיינו כל מעברה באשר היא: בין אם זה קסטינה ובין אם זה חדרה.
אלה הן חוויותיי האישיות, עליהן תוכל ללמוד ולהתרשם מהפתיליה, מתמונותינו באוהלים ומתלושי המזון ועוד, במוזיאון יהדות בבל באור יהודה.
במייל אישי אתה כותב לי שאביך היה אותה עת נהג משאית שהוביל עולים לקסטינה. "חדשה מרעישה" עבורי, המעלה בי רצון לשאול אותו איך הוא ראה את הדברים מנקודת מבטו.
באותה נשימה, אתה מאשים אותי ב"העתקת טקסט" - תגובה מעליבה ופוגענית שאני מוחל עליה, היות וברור לי שלא לפרשנות הפשט התכוונת...
זה רק מראה כמה קשה היה באותה תקופה לכ ו ל ם !
*
שמעתי את הסיפורים האלה בבית מבני מישפחה קרובים ורחוקים.
מגיע לדור שלכם צל"ש , על מה שעברתם כדי שתהיה לנו כאן מדינה
לתיפארת.
אבא שלי סיפר רק לאחרונה שבמשך 6 שנים מהרגע שיצא מבולגריה
גר באוהלים , במחנות בקפריסין, בקיבוץ עים קבוצת עלית הנוער,
ובשרות הצבאי לאחר מכן.
והיום אנשים מרשים לעצמם להיתפנק יתר על המידה.
מעניין ומזכיר מאוד את הסיפורים שאני שמעתי מבני משפחתי
היו ימים
קשים
אבל בינינו - נעים כעת להיזכר
מרתק
מאוד נהנתי לקרוא
סבא שלי הגיע ב24 , לפתח תקווה.
ייבש ביצות, סלל כבישים. אף שליח סוכנות לא חיכה לו.
הקבוצה מפתח תקווה, הקימה את בית חנן ב1929 .
מושב עובדים, אני יודע שאת ההרגשה של האחד שהגיע
לארץ, וכאילו עבדו עליו, בזה ששלחו אותו למעברה.
אף אחד לא יקח ממך, זאת האמת שלך.. מאמין לך.
לא מאמינים , כנסו לקישור :
http://cafe.themarker.com/view.php?t=977813
נראה לי ש"העתקתה" את זה ממשפחת האיגן מיגן .....
סיפור אנושי הכתוב במליצה ובפאתוס
המאפילים על האנשים אשר אלו היו חייהם.
בימים האלו הייתי נער תל אביבי שחי את
סיפורי החיים הללו אשר יצאו מגלויות רבות
וצניעות הסיפור הוא שהעצים את סיפורם.
שבת שלום
שוקי