הלילה הראשון

ליל האוהלים השחורים !

זה קרה בשנות החמישים, שנתיים לתקומתנו, בשער העליה, המחנה הראשי של הסוכנות היהודית לקליטת יהודים, ליד חיפה.

מדריכי הסוכנות ופקידיה הזריזים, הצליחו לשכנע אותנו, אנו המשפחות הראשונות, להתישב בקסטינה המעברה.

על ידי הבטחות ורודות, דברי נועם ומתיקה - שכנעונו.

המדריכים ספרו לנו על עתיד ורוד ומזהיר הצפוי לנו במעברה.

- "למה לכם להישאר פה ולאכול לחם חסד? כל משפחה - הם אמרו - תקבל שטח של ארבעה דונמים בית, וציוד להקמת משק עזר, דיר ולול, תטעו עצים - הם המשיכו - ואיש איש ישב תחת גפנו ותחת תאנתו כבימי קדם".

לאחר שהייה של מספר ימים בשער העליה - מקום בו האכילונו מרגרינה וזנב דג מלוח - העלו אותנו לשתי משאיות  שפניהן היו דרומה.

מטעננו היה דל וכלל מזוודות מספר, שמיכות, מיטות, שק ככרות לחם, מעט שקיקיות סוכר, פתיליה ומספר קופסות שימורים.

ברוח רוממה ובנפש חפצה, נסענו דרומה. כשיודעי העברית שרו:

"אנו באנו ארצה,

לבנות ולהיבנות בה..."

עינינו לא משו מן הדרך ומנופיה המקסימים של שפלת החוף בארצינו.

התפעלנו מכל ממטרה, מכל פיסת דשא, רחב לבנו למראה ארץ ישראל הבנויה והירוקה. אכן ! תשעה קבין יופי נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם כולו !.

לעת ערב, הגענו למשמיע שלום. הנהגים הצעירים עצרו את המשאיות. נהג המשאית הראשונה יצא לתור את המקום, שמא קסטינה הוא? אך איש שפגשנו ידע לומר לנו כי המקום אינו קסטינה. אך היכן קסטינה הוא לא ידע. החלטנו להדרים - אולי תוך כדי נסיעה - נחכים.

עלינו חזרה על המשאיות, הדרמנו ולא החכמנו, כי בהיגענו לכביש המוביל לבאר טוביה לא הצלחנו מפאת החשיכה להבחין במספר אוהלים שחורים משחור הלילה, הניצבים בין קוצים, ליד הכביש. המשכנו לנסוע עד שהגענו למרכז המושב באר טוביה.

מה רבה היתה שמחתינו בראותינו בתים נאים, מוארים, עצים, פרות, לולים הומים מתרנגולות.  לבנו רחב ונתמלא גאווה. אמת, אמת סיפרו לנו על כל אלה, אמת, דיברו מדריכי הסוכנות. הנה הבתים ! הנה העצים ! איש תחת תפנו ותחת תאנתו ! וכמו שהובטח בתנ"ך - ארץ זבת חלב ודבש היא ארצינו !

"הנה  המעברה ! למקום הזה קוראים מעברת באר טוביה קסטינה !" אמר אחד הקשישים, מתיימר להפגין מומחיותו בגיאוגרפיה של ארץ ישראל.  "בואו נרד ! הנה, הכל אמת !".

ירדנו בקפיצה מהמשאיות, ובמשנה מרץ התחלנו לפרוק את מטעננו הדל. אך כאן באה ההפתעה. ההפתעה שהקפיצה את דמנו. "לא ! לא ! לא זו המעברה, זהו מושב עובדים!" קרא לעברנו באר טובייני אחד.

מה רבה אכזבתינו ! "אלי, היכן המעברה הארורה?"

- "המעברה נמצאת ליד הצומת !" קרא הותיק הבאר טוביני. "שובו בכביש חזרה, ושם תמצאו את אוהליכם."

- "אוהלים? האם הוא משתמש במונח התנ"כי לומר לנו כי שם נמצא את ביתינו? מעוננו? לא ! אוהלים ! הוא מתכוון לאוהלים !"

- "אוהלים ! הנגורי באוהלים?? הייתכן?! מה אוהלים? מי צריך אוהלים?" ידינו רפו, פנינו קדרו, חפצים שהעלינו שוב על המשאיות, נדמו כבדים שבעתיים מבראשונה. אוהלים! רק זה היה חסר לנו, שנגור באוהלים !

- "אולי למספר ימים" - מרגיענו הזקן - "כמו שכתוב: כל האזרחים הישראל ישבו באוהלים שבעה ימים, ואחר כך משכן קבע !".

עלינו על המשאיות לתור אחר משכן הקבע שלנו, אל המעברה. מספר דקות של נסיעה, ואנו ליד כביש אספלט שחור. נהגי המשאיות עצרו, ירדו ואמרו: זהו זה ! זהו המקום ! זוהי המעברה ! כאן תחנו - תגורו !  ירדנו מן המשאיות, וגם תקוותנו ירדה אל מתחת לאפס!...

התחלנו פורקים את מטעננו הדל, והחילונו משרכים דרכנו בינות לקוצים, לכיוון האוהלים השחורים.

ערב חשוך היה אותו ערב. לאור פנסי המשאיות התמקמנו באוהל אחד. הנהגים הסתלקו עם רכביהם ואנו נותרנו באפלה !. אמותינו פתחו בדברי קינה והספד, כאשר אבותינו כבשו פניהם בקרקע הבוצית, בלעו רוק פיהם ולא דיברו. כאילו נעתקו המילים מפיהם.

ליל שימורים היה אותו לילה, רק הילדים הושכבו באוהל. ואנו המבוגרים, הדלקנו מדורה וישבנו לספר על גן העדן האבוד.

ליל אופל היה אותו הלילה, גם אור המדורה לא האיר את שחור האוהלים ולא את שחור לבותינו. זה היה לילה ששעותיו ארכו מאוד, לאורו ולשחרו, חיכינו ימים רבים, חודשים שלמים, עד שסוף סוף זרח. וטוב שזרח ולו גם במאוחר !

סיפור הגעתי למעברת קסטינה, הלא היא קרית מלאכי של היום.

פורסם בספרי "אוהלים" - הוצאת אלף, אשר ראה אור בשנת 1980 (והודפס בשלוש מהדורות).