מעניין, גם אני ביליתי את השנים הראשונות לילדותי, באוהל שחור כפי שנהוג לכנות אותם, אומנם בשדה אוהלים אחר,בשולי ישוב ותיק אחר.. אך, ממש באותה מתכונת. אנו כילדים מאד אהבנו את החיים הנהדרים האלה.
איש לא צעק עלינו לא להכנס לאחר ששטפו את הרצפה, כי באוהל לא היתה רצפה.... כל המיטות היו צמודות, כי האוהל היה קטן מלהכיל את כולנו...כשחזרנו מהגן היינו משוטטים כל היום בין האוהלים. אורבים למי שנכנס לשרותים של "בול קליעה" וזורקים עליו אבנים.....(מסוג השעשועים המקובלים במעברות)..
משחקים לא היו ,אילתרנו מכל הבא ליד. לי היתה הבובה היחידה במעברה, שאמי תפרה לי מכל מיני סמרטוטים.... לאחי היה הכדור היחיד במעברה, גם הוא נתפר מסמרטוטים. היתה לנו ילדות עליזה ומאושרת. ובאותו חורף קשה, כאשר סופה סחפה את כל האוהלים, לא היו מאושרים מאיתנו, קיפצנו על מיטות הברזל ומזרוני הקש הספוגים מים. היות ואת המים, הביאו בדליים מסוף שורת האוהלים, די רחוק... קילחו אותנו פעם בשבוע בתוך גיגית.. , כאשר אחרינו התקלחו באותם המים לפי הסדר,שולה אחותנו הגדולה (הילדה היחידה של אבא שלי, ששרדה ממשפחתו שהושמדה ...) לאחריה, אבא, אמא, ובסוף גם כיבסו את הבגדים באותם המים עצמם, לא זכור לי בכלל שהיו לנו כינים כמו לילדינו המפונקים על שלל התכשירים המצויים כיום בבתינו.
שמחה של ילדים שנולדו וחיו בתוך מציאות קיימת. איש מההורים לא חשב לרגע להטביע בנו רגש של קיפוח, או תחושה של עוני, או מסכנות. הורינו, אנשים הגונים שבאו מן התופת, איבדו משפחות בשואה וניסו בכל מחיר להציל את חייהם, אודים מוצלים מאש...רק הודו לאל על כל יום בו הגיעו סוף סוף אל חוף מבטחים. לא הזכירו לנו את ה"עושר" שהשאירו "שם"...
תקופת צנע, מזון דל.. לפי תלושים.. ארוחות צהרים שהיו מורכבות מפרוסה עבה של לחם שחור, מרגרינה...וחצי תפוז.... מאד היה טעים לנו...כן ,לא לשכוח את הזוועה של הבוקר... כף של שמן דגים.... מי שהיה שם יודע. ...
המדינה, היתה לאחר מלחמה עקובה מדם, מלחמת העצמאות שלנו....
ארץ קטנה ואנשים בה מעט... ואנחנו כל העולים הגענו בהמונינו... אי אפשר היה לקלוט אותנו אחרת. אגב, עניין הריסוס עם ההגעה ארצה. שמעתי פעם לפני שנים שריססו את העולים עם רידתם מהמטוס. כולי מזועזעת שאלתי את אמי, הייתכן? גם אותנו ריססו... לא היתה ברירה... אם היתה פורצת מגיפה, לא היו מספיק תרופות , להציל את האנשים ולכן...
עברו שנים, יש לנו משפחות משלנו ,ילדים, נכדים, סיפורי המעברה שלנו תמיד חוזרים במיפגשים המשפחתיים. מלווים בצחוק וזכרונות ... ילדינו ואפילו נכדינו אומרים שזה לא פייר, אנחנו לקחנו את כל הכייף ולהם השארנו סתם...בתים יפים מחשבים... אבל איפה האתגר....
השהייה במעברה, לא גרמה לנו שום נזק. התנאים הקשים רק עזרו לעצב את אישיותנו, ולחשל את אופיינו. לא הפריעו לאחי להפוך לטייס בחיל האוויר, גם לא הפריעו לאחותי (לצערי כבר ז"ל) להקים משפחה לתפארת . לא הפריעו לי להקים משפחה נהדרת משלי בן יקר ושתי בנות מדהימות וקריירה עצמאית משלי.
כל שנותר לנו מהמעברה, זה רק רגשי הקינאה של הילדים במשפחה בהרפתקאות שעברנו, החיים שהתחילו כלא שגרתיים אך אין ספק כי אותה תקופה בהחלט העשירה ואתגרה בענק את חיינו...
בהחלט שלכם באהבה. *** בתמונה - הפרחים בידיו של אחי נועדו להסתיר את העובדה שלאופניים ידית רק בצד אחד.... ***
*** ברבות השנים נעלמו לצערנו הפרחים ולשמחתנו לנו צמחו שיניים*** |