לידיה גזרה בזהירות את הכתובית, והדביקה אות קרוב יותר לשרטוט של הטנק, בחוברת ההסברה הצבאית , שעבדה עליה זה 3 שעות. סא"ל רוזן אמר, שזה הטנק המשוכלל ביותר שצה"ל ייצר אי פעם, ושהחוברת חייבת לשקף זאת. ג'ורג', מפקד ההוצאה לאור בבית הספר לשריון, ציפה מלידיה לחוברת מושלמת. "מצדי תשבי פה עד הבוקר", פקח בטון השתלטני האופייני שלו.
"אבל ג'ורג', הבטחת לי שאצא היום ל'רגילה'!", מחתה לידיה. "קבעתי שיעור נהיגה כפול, יש לי בשבוע הבא טסט!", התחננה. ג'ורג' נעץ בה את מבטו המקפיא ממעמקי עיניו השחורות כפחם. גבותיו המשורטטות בסימטריות מושלמת כביד אמן, אף לא זעו. "אל תבלבלי לי את המוח,חיילת!", התיז מזווית פיו, אותו פה שכה רבות בבסיס חלמו לנשק. "את גרפיקאית ראשית או לא? או שאולי את לא רוצה שאמליץ עליך לרב"ט?". אמר והתרחק לעבר המגורים בשריקה עליזה, מתכונן לעוד ערב סוער במיטתו עם דורית, פקידת הלשכה החטובה.
לידיה השעינה את ראשה בין מרפקיה על השולחן ועיניה מלאו דמעות. ככה זה תמיד, חשבה במרירות. תמיד אני השעיר לעזאזל של ההוצאה לאור. כמובן, לו הייתי נראית כמו דורית מהלשכה, איש לא היה מעז לבטל לי חופשה שהבטיחו לי. אך לא, לידיה הספוג תמיד סופגת ושותקת. לו לפחות ניחנתי בפה הג'ורה של דורית מהלשכה...
למה אף פעם אין לי אומץ להגיד לג'ורג' מה אני באמת חושבת עליו! דיקטטור בור ונלעג, פשפש שעלה לגדולה! בלי הדרגות שלו, מי בכלל היה מסתכל עליו? את כל התפקיד הזה קיבל כפרס על הצטיינותו בקרבות מלחמת ההתשה בתעלה, בשנה שעברה. הקצין המצטיין של 1970. והפרס – מפקד ההוצאה לאור במרכז העצבים של חיל השריון ."תנוח קצת כאן מהקרבות", אמרו לו הממונים. מי ידע אז, שמנוחת הלוחם על פי ג'ורג', היא לרדות ללא הרף באכזריות בצוות חיילי ההוצאה לאור?
שעה 6 חלפה לה...7...8...ערמת הניירת מולה קטנה בצעדי צב...עמוד 12 בחוברת..עמוד 13 באיטיות מרגיזה..מתי כבר תגיע לעמוד האחרון? אצבעותיה הזריזות המשיכו לתקן שגיאות דפוס, לגזור, להדביק...צריך עוד לעשות העתקי שמש..לילה ארוך ומייגע עוד לפניה. לפחות תכין לעצמה קפה בוץ חזק! בדרכה למיחם הענק ששירת את עובדי ההוצאה לאור יומם ולילה, קלטה את דמותה במראה: שיער קצר, חום, רגיל. עיניים חומות רגילות. מבנה גוף רגיל. הכול כל כך רגיל אצלי! הרהרה בזעם. לו לפחות היו לי עיניים כחולות...
"סליחה...."..."חיילת, סליחה...", הקול המהוסס חזר כמה פעמים עד שהרימה את ראשה מכוס הזכוכית המהבילה. "פה זה ההוצאה לאור?" נו, עכשיו היא לידיה-לשכת-מודיעין...למה כל התמהונים והאסטרונאוטים נשלחים לשיבוץ דווקא לכאן? עוד טירון מושתן..."כן, זה כאן", ענתה בקוצר רוח, ומבטה סוקר את הדמות במדים המרושלים שלפניה. דמות רגילה כל כך. עיניים חומות, רגילות. שיער קצר, חום, רגיל. מבנה גוף רגיל. "אני...שלחו אותי להתייצב לפני ג'ורג'"...מלמל החייל בקול חסר ייחוד, רגיל בסתמיותו.
לידיה נשפה בתיעוב, כשהיא מיישרת לאחור קווצת שיער סוררת שצנחה על מצחה. "ג'ורג' בחדרו במגורי קצינים", פלטה. "אין לי מושג איך יגיב כשיראה אותך שם..ואל תשכח להצדיע, טירון!", הוסיפה כשלא ראתה כל דרגות על בגדי החאקי המקומטים שלו.החייל הביט בה לרגע, אחר אמר במפתיע" "אמרו לך שיש לך עיניים נורא יפות?".
לידיה קפאה בתדהמה. לא ייתכן שהוא רציני! אך קולו היה נטול לגלוג לחלוטין, כשהוסיף: "אני אוהב את ניצוצות הזהב שמקשטים את הצבע החום בעינייך, והופכים אותו לצבע כל כך מיוחד! אשמח לצייר אותך בהזדמנות!".
לידיה פערה את פיה, אך לא יצא ממנו כל קול. החייל חייך. פניו הכל כך רגילים השתנו באחת. דומה היה שעשרות נורות זעירות, חבויות מתחת לעור פניו, נדלקו לפתע והאירו את החדר באור יקרות. "לפני שאתה הולך שב, תשתה כוס קפה חזק", שמעה את עצמה בפליאה. " תגיד, איך אתה שותה את הקפה שלך?" "רגיל. לגמרי רגיל", באה התשובה.
*הסיפור מוקדש כמחווה ללידיה חברתי , "הדודה מחדרה". * כל הזכויות שמורות לאלומה עברון ( c) |