התרגיל השלישי, שבק מציעה כדי להחליף את הכולם שלנו, שעשע אותי מאוד בזמנו (אבל כמו שאמרתי המחשב נפל מאז ואין לי תיעוד שלו, אז צריך לעשות את זה שוב). בק ממליצה לכתוב את סיפור חיינו בשלושה אופנים: בראשון אנחנו קורבן, בשני אנחנו מנסים להצחיק את הקוראים ( את זה אהבתי במיוחד) ובשלישי אנחנו הגיבור. אירועי חיינו לא יהיו שונים אבל הפרשנות שלנו תהיה אחרת בכל אחד מהמקרים. הרעיון הוא להתחיל להסתכל על עצמנו כגיבורים, פותרי קשיים, ולא כקורבנות של המצב.
נראה לי שהקושי שלי לחזור על התרגיל הוא לא רק כי לא כיף לי לעשות משהו בפעם השנייה (כשהייתי סורגת סוודרים החלק הכי מתסכל בשבילי היה לסרוג את השרוול השני), וגם לא כי לאחרונה אני פחות נהנית לכתוב סיפורים (כולל את הסיפור שלי), אלא הוא נעוץ בכך שאני כבר מזמן לא רואה עצמי לא כקרבן וגם לא כגיבור, אלא כסתם עוד דמות סטטיסטית בטרגדיה (או בקומדיה) האנושית. גם כדי להיות קרבן וגם כדי להיות גיבור צריך להרגיש שיש איזשהי חשיבות עליונה בחיי ואילו אני השלמתי עם כך שחשיבות עליונה יש לי רק בשביל שלושת האפורות השעירות שאני מגדלת בביתי. |