חברה

לא קהילה, לשם שינוי. בתגיות - "חברה וקהילה", אז חברה. והכוונה לא לפוסט חברתי, אלא לפוסט המתייחס לחברה כתרבות מסוימת. לא סתם באנגלית "חברה" ו"תרבות" זו אותה מילה.

אז קצת על תרבות שמעבר לים, אבל מטפטפת לתוך כל אחד מאיתנו דרך התקשורת, דרך תאגידים, רשתות, תכניות ריאליטי, המבורגרים ענקיים, כלכלנים קדושים ואהבה פלסטיקית.

להלן פוסט אזהרה מהתרבות האמריקאית, שכבר כאן, אבל יש דרך חזרה למתפכחים.

השבוע, הגיעה אלינו לעיר מתנדבת אמריקאית.

אני לא בדיוק יודע אם מדובר בהתנדבות או בסוג של מחקר שהיא ערכה, העובדה היא שיש אמריקאית בעיירת פיתוח עברית.

התחלנו לגלגל בינינו לבין עצמנו שיחה על הא ועל דא, שואפים עשן ונושפים מילים ארוזות יפה, אריזת מתנה - ישר מהחנות לחלל האוויר הסבלני.

כצפוי, דיברנו הרבה על הצבא, מי חושב כך ומי חושב כך, ונכנסנו לפוליטיקה המקומית.

אחת מחובותיה כאזרחית אמריקאית היא כמובן דעה ועמדה על המצב במזרח התיכון, באחת כזאת חייב להחזיק כל אזרח אמריקאי המכבד את עצמו. אנחנו, שני שמאליים עדינים, נפלנו שולל לשיחה פוליטית עם אמריקאית, רפובליקנית, קתולית מאריזונה, כך מסתבר, ובנוסף לכל - גם עובדת בקונגרס. עכשיו לך דבר אל הסלעים והעצים.

כמובן שפתחנו בשיקולים הבטחוניים, האסטרטגיים והמדיניים.

לטענתה, מסוכן לחזור לריבונות על שטח ברוחב של "ואלי". לטענתנו, מסוכן יותר לשלוט באלימות על שלושה מיליון ערבים, כי שום דבר הוא לא בחינם, ומי כמונו הישראלים יודע זאת.

 כך ישבנו, ועדה משותפת, שרטטנו קווים וגבולות והתווכחנו על עתיד המזרח התיכון כאילו פרוטוקול הישיבה הנעימה על המרפסת יניב תוצאות אמיתיות בשטח.

עד מהרה, הגענו לשיקולים הכלכליים.

כאן, אני מודה, היא הגיעה מוכנה הרבה יותר ממני. הטענה היתה שבמידה וניתן להם מדינה, ניאלץ לשלם להם כל החיים, וזה יחליש את כלכלת ישראל. זה נכון, וזה גם צודק. מיהרתי לגונן על הסכם השילומים הישראלי בעזרת הסכם שילומים אחר. לא שאני משווה חלילה, ואין בכוונתי להשוות בין ההסכם הקיים וההסכם העתידי, אלא לומר שעשינו טעות, ועל טעויות משלמים. וכמה שנמשוך את הטעות הזאת יותר, גם נשלם יותר.

בסופו של דבר, עמלנו במשך 42 שנים על יצירת מצב שבו אין תשתיות ראויות, יש חינוך רע וגזעני, אין מזון ומערכת הבריאות קורסת, אז כן, אנחנו נצטרך להיות אלה שלוקחים את האחריות על המצב הזה, כלכלית.

לא שכנעתי אותה, אולי זו הציניות שפרצה ממנה, שהיה לי קשה להתמודד איתה, אולי זו העובדה שהיא צחקה ולא הקשיבה, אלא חיפשה מה לענות לי בזמן שדיברתי, ככל הנראה זו השפה הגבוהה שלה מול הרמה הנמוכה שלי באנגלית (יחסית) שלא המשכתי ושאלתי אותה מספר שאלות פשוטות:

מה רצית להיות שתהיי גדולה?

מתי צחקת באמת לאחרונה? ולפני כן?

איך הייתה השיחה עם החברה הכי טובה, לפני שטסת לכאן?

והרשימה עוד ארוכה. לא רשימת שאלות לפרטנרית-שיחה חסרת סבלנות. ולאן בדיוק אני חותר? אני חותר לצלול מתחת להיבט הכלכלי. אני חותר להחזיר את ההיבט מתרגומו הכלכלי למקורו האנושי.

מה עם ההיבט האנושי?

שאלה שמאלית טיפוסית, שאני כבר רואה מכאן את החיוך הציני שכובש לאיטו גם את פרצופכם שלכם.

וזה בסדר, זה לגיטימי. גם אתם וגם אני נגועים כבר מספר שנים בתרבות הזו, ששומעת "היבט אנושי", או "אנושיות" וחותכת למקום קל ונעים יותר. תרבות שכבר כמה שנים שלא משתמשת במונח "שלום", אלא במושגים "הסדר קבע", "הסכם הדדי", כי "שלום" זה כל כך ניינטיז. זו חברה שאוהבת לחייך חיוכים קרים למשמע הרבה מילים ומשפטים.

זו חברה שבה אהבה, חברות, קירבה הם כינויי גנאי קיטשיים וקטן משנה לשנה, תאמינו או לא, מספר הגברים שמסוגלים להתמודד עם המשפט "אני אוהב אותך" בלי להלביש עליו קונוטציות הומוסקסואליות ולהירתע. ובאופן כללי, מצטמצמת כמות האנשים המסוגלים להתמודד שלא בציניות עם המשפט הזה, על כל קונוטציותיו.

מטרת השאלות הפשוטות, לנסות ולהגיע להסכמה הדדית שבן אדם הוא דבר מורכב הרבה יותר מדיי בשביל לתרגם אותו למספרים ומונחים כלכליים.

או שמא?

וכאן נקודה שעברנו עליה, אני כמעט בטוח, ממש בבלוג הזה.

"הוויה מעצבת תודעה", אמר מרקס ב"קפיטל" וביסס על משפט אחד את כל הסוציאליזם והרבה מהפילוסופיה הכלכלית שהתפתחה מאז.

ובכן, איזו תודעה צומחת מהוויה קפיטליסטית, שבה כל אחד לעצמו, להרוויח כמה שיותר בלי להסתכל ימינה או שמאלה, חברה שבה שולחים אס.אם.אס לאדם שהכי עניין אותי השבוע כדי שיישאר בתחרות מקובלות זולה, (ואני מודה שאני נפלתי לזה!), חברה שבה הכוח המניע, כמעט אפשר לומר הליבידו הגברי - הוא כסף. (כך מודדים אדם מוצלח ברובה של החברה הקפיטליסטית, מן הסתם).

תודעת מוצרים.

אנשים מתייחסים אחד לשני ולעצמם כאל מוצרים.

האם אני יפה מספיק? האם אני רזה מספיק? ובתרגום חופשי לתרבות בה אנו חיים - מהו שווי השוק שלי? מהי התשואה של החברות עימי?

בעולם כזה, בחברה כזו, בהחלט אפשר לתרגם משבר הומניטרי של שלושה מיליון פלסטינים תרגם כלכלי חופשי, העיקר שחופשי, ולדבוק בהיבט הכלכלי.

דמיינו לעצמכם מציאות שבה הכוח המניע יחסים, קשרים ושיחות מכל סוג הוא ההיבט האנושי. הוויה שבה אנחנו חולקים כולנו בעושר כמו גם בעוני של כולנו, כולנו, או בקבוצות קטנות - כל אחד על פי גישתו - דמיינו לעצמכם הוויה כזו. שיתופית, בעיקר ברמת החברות, שיתופית.

דמיינו לעצמכם איזו תודעה תייצר הוויה כזו. ואל תנסו לדמיין את התודעה הזו דרך משקפיים קפיטליסטיות, נסו לעשות שינוי מוחלט בתפיסה, ולחשוב איך ייראה היומיום שלנו אז.

מופרך? לא מסכים.

שבוע טוב,

תומר דותן.