שבת, 8:30, בנשלי שופט. כדורגל. ילדים. ליד הבית.

מגיע באיחור, מתיישב עם תיק המחשב בהתנתקות מתנשאת, או בהתנשאות מנותקת - לא זוכר, ליד אבא'לה שמכיר ממשחקים קודמים.

באופן יחסי ומוחלט המשחק טוב. כלומר, באופן יחסי למשחקי ילדים קודמים בהם צפיתי, ובאופן מוחלט אם אחד מהפופאלעך הנוטלים חלק בהתרחשות הוא השמענדריק האישי שלך. שאם לא כן - איך אומרים צעירים - חבל על הזמן. מכיוון שזקנים - חבל על הזמן, במובנו המקורי של שבת בבוקר.

אמא היפר-אסרטיבית מהאורחים, נתלית על הגדרות, מעודדת בספרדית מדוברת על מצע צרחות הנעות מ-מעוררות התפעלות אודיופונית, דרך קנאה פיזיולוגית וכלה באי-נוחות אקזיסטנציאליסטית - חור בראש, שוקל התאבדות. האמת - לא ממש, משעשעת, נותנת צבע, כלומר מוסיקה לסיטואציה.

האבא'לה שלימיני צופה כעורב במהלכי המשחק תוך שאיבת קפה שחור וחיסכון בגפרורים- מצית בנחישות קנט אחת בקודמתה. כדי להכניס טעם, מלח, עיניין, או סתם לתבל את שיעמום הרוטינה או אולי להקל על שימור הפרוצדורה, מפצח גרעינים בנחרצות שנדמה שבריאות מס' 7 מקומיים- בנו, או לפחות הצלחתו במגרש, תלויה בהתמדתו האבהית.

בשלב כלשהו הוא זורק אמירה כאילו לא לי, למרחב כזה, שתמציתה 'השופט בהתחלה היה מקפח אותנו, אבל מאז הוא השתפר'.

כתגובה, אני נוקט בטקטיקה שהסבתא של השופט הפעילה כאשר גילתה שבנה- אני, מפלח (- מפחת, מקל, מעדן: 'גונב!', זו הטרמינולוגיה, עם כל הצער, ואין אחרת) לה כסף מהארנק הטמון במגירה האמצעית מתחת לשאפקאלע במטבח, ורוכש בממון אצל שקולניק, זלמן שקולניק, ארטיק לימון; היא הפטירה לכיווני בטון אפוף שרעפים פילוסופיים: "לא על כל מה שאני רואה אני מגיבה." בום, שלאק, בין העיניים! ריטה, אמי, היתה מעשית. יישמית. מאלה שלא תמיד דחוף להם להדביק אידיאולוגיה לפעולה. בבגרותי הייתי אומר לה, 'ריטה'לה, את כל כך פרקטית, שזה כבר לא מעשי.' השוס, הדרמה, מבחינתי, היתה האמירה נטולת המעשה, ההצהרה שלא הועמה על ידי פעולה. הפתיחות האקדמית המפתיעה, המטאפיסיות המתנחשלת, הערטילאיות הרוחנית הרועמת הזו, הכה בלתי צפויה שהכתה בי בכזו עוצמה שנגמלתי, מיידית, מחמיסת מטבעות והמרתן בממתק הקפוא. כך חוויתי את הטרנספורמציה האישית שכולם מייחלים לה: בעקבות אמירה, הכרה, עברתי טוויסט תודעתי, ממרחב חיים אחד למשנהו: מחיי פשע להוגנות, מהתמכרות לגמילה ושליטה, מפראות בלתי נשלטת לריסון, ממשקל עודף לאופטימלי (לאורך זמן), מבזבזנות-מחסור לחסכנות-שפע, משטחיות עצלה להרחבה אקדמאית, מהיפראקטיביות גסת-רוח לחנאנאיות מעודנת, מחרדה לשלוה, מדכאון לאור. אפוקליפסה - גאולה מהמציאות המוכרת לנו, כנשאף היום - עכשיו, מייד, בדיעבד! וזאת, בהנף הבל פה.

בקיצור, חליק מפלצף עד ההדרדרות הבלתי נמנעת בהמשך, חלה התחממות גזרתית ביני ובין אבא'לה. תחילתה של ידידות מופלאה. מסדר FTF- אחווה פאטרנאלית טריבונאלית; התקרבנו לטווח חיכוך ירכיים, האחד של רעהו, קומראמדי וירטואלי מועצם של יציעי עץ. בעודו מחבק אותי הוא ממתיק לי, שבניגוד למקצוע השיפוט, הוא, כנהג סמי-טריילר אסור לו לטעות. אני למד שהוא מסיע את בנו לכל אימוני ומשחקי הקבוצה מעיר הספר בה הם גרים. אני, אינסטינקטיבית, יורד מהיציע למגרש - משומע מנותק הופך למעורב ונשאב להתחבטות האם לפתח רגשי אשם או לפרוץ ברגשי נחיתות על הזנחת ילדיי. הוא מאבחן שהילד הוא שילוב הכישרון האלונמזרחי עם ניחוח הרוננחרזי. שוין. ואז, ספק מוסיף, בטוח מתרה, אך בפרסונה הלא-נכונה "אבל הכל תלוי רק בו", וגם סופח את אהדתי על כך שאת המירב, מיטב יכולתו הוא משקיע. מעדכן ש"הילד הוא לא כזה תותח בלימודים, כשמוציא 70 אני מרוצה, וב-40 יושבים לתקן." אני מברר איתו האם הוא, האב, היא הגרסה של יעקב בוזגלו, דודו בניון או זאב ברקוביץ- "אני מאחוריו" משיב לקונית. ומי שלא בקיא באקטואליה של כדורגל ארצישראלי - לא נורא, שלא יטרח לברר מיהן האושיות שאינן קריטיות להמשך העלילה.

אחרי 2 גולים ו-30 דקות, כדור נבעט ופוגע בשחקן אורח. באופן מרהיב, כים סוף הנבצע על ידי משה לשניים, כעוגה בספר של מאיר שלו אבא עושה בושות, היקום המקומי (-אוקסימורון, לא?), כמה עשרות הורים נחלקים לשניים: המארחים שתובעים את הצדק על נגיעת היד, והאורחים את עלבונם על הקיפוח שבפסיקה. מה עם איזה, צדיק, אידיוט, אורח שיגיד 'אכן, היתה יד'? או איזה בוגד, עוואר מקומי שיצהיר 'לא, לא ראיתי יד'? אין מצב. יש סדר עם הפרדה מובנית כפלח הימני מהשמאלי בישבן של אינסטלטור - מאובחן: מי שנפגע מהפסיקה שולל, ומי שנהנה מחייב.

 לקראת סיום המשחק משחרר לאבא: "צ'מע, אני מכיר את השופט", "יודע, יודע" לא נותן לגמור משפט, "תאמין לי" אני עומד על שלי "הוא אידיוט גמור, חמור מדופלם, וגם כן יש לו לקות ראייה, עוד מילדות", "לא, לא, לא" הוא ממאן להאמין, מתעקש לנחם - מאיפה לו לדעת, הוא מכיר את בני? - ולא נותן להשלים את הפסקה. "אני אומר לך, אני יודע עם מי יש לי עסק, ממקור ראשון" אני ממשיך בנחישות "האמא זונה, האבא מובטל, שיכור, לא רואה כלום, לא קורא בלי משקפיים ואפילו להשתין ברצף הפסיק, אלא בטפטוף" הוא עושה תנועות דחייה בידיים, ואני מנסה להגיע לפואנטה שכורעת, אובדת, תחת הפתיח מסיט תשומות הלב והתודעה: "השופט אולי לא רואה, בטוח טועה, אבל זה לא קיפוח." ברמת מוכנות הקשב, נמנעתי מלהגדיר לו שקיפוח/העדפה זה לראות ולהחליט למנוע/לתת את מה שתואם את הראייה וזאת בהתאמה לתפישה אישית שלילית/חיובי מקדמית, של המקפח/מעדיף. לא פייר כלפי הקוראים באוף-ליין בחסות מזגן להתמודד עם משפט כזה, אז להטיח אותו בשבת בבוקר? בטריבונה? "לא, לא" מעודד אותי אבא'לה "כמו שאמרתי לך, בהתחלה קיפח, מאז, השתפר, תפס ניסיון." וויתרתי, שכנע. צודק. התחבקנו, נפרדנו.

כולם, כולנו, מתמירים תעוקה פרסונלית לאידיאולוגיה אוניברסאלית. האם ידידי (הפוטנציאלי, אנחנו עוד לא ממש ידידים) זה מקרוב, נמנה על אלה שמטושטשת להם האבחנה בין רצון אישי, למאורעות בלתי תלויים בקיומם, אוניברסאליים? הם חושבים שיכולים לרתום סבירות אוניברסאלית ולרתום אותה לעצמם, אישית? בכל מקרה, אגלה נדיבות ואשלח לו טפסי הצטרפות ליציע הצופים בתפישות מציאות, אלה הרואים ב'קיפוח' ובירידה ברמת חיים המנותקת מכוונה אישית היינו הך, מקסימום סמנטיקה שולית, מינורית, וורבלית. המנוי כולל גם נגישות לתא-צפייה המשקיף על המציאות ומייצר תפישה המקדשת את התיחזוק הרגשי כמניע ל/מניעה של פעולה. הפעולה המיטיבה עכשיו, מייד, ובדיעבד את מצבנו הרגשי. אלה עם ההתנייה הבונה תפישת מציאות אישית המכוונת מסיפוק רגשי. מה יש? שייהנה עם צופים עמיתים מהז'אנר, המתהדרים באינטליגנציה רגשית, תודעה רחבה, רגישות - מצבי רוח תנודתיים, תגובתיים לחיוויי הסביבה שמתורגמים ישירות, מיידית, להפחתת/העצמת ערך עצמי. ומה עם שימוש ובניית מיומנויות לבחינת תמונת מציאות בכלים שתוצאתם אינה תלוייה מיידית ברצון אישי, בתחזוק רגשי, אלא הערכה אפשרית דומה של אחר, חיצוני לסיטואציה? זה היציע ממול, לחסרי המודעות הרחבה, קהי הרגש. טלויזיה שחור לבן - סבנטיז. המאה הקודמת. פאסה. נאו, איט איז דה ניו אייג' ארה. 'הכל נכון, וכולם צודקים' כמו שמתעקשת חברה. תפישת המציאות כרהיט מודולארי, קונפקציה של דו איט יורסלף. לא לבלבל עם רציונל.

בחלוקה שטחית של הסוציואקונומיקה המקיפה אותי, הבוגרת, השבעה, ניתן לחלק (גם) ל: 1. 'מוטי דיכאון', 2. 'מוטי חרדה', 3. 'נטולי דיכאון או חרדה'. בבחינת התכולה, עולה עובדה מרתקת, שבעדות עצמית וכן תיוג חובבני של אנשים את מכריהם, הקבוצה השלישית אינה מבטלת בשישים, כצפוי או לפחות בנשאף, את השתיים האחרות.

האם יש לכך קשר לתוצר בניית מיומנויות טיפוח השקפה מהגזוזטרה האישית רגשית? האם ריבוי החרדים, דיכאוניים, קשור לתפישת מציאות מפותחת רגשית, רחבה תודעתית, כזו המייחסת להתכווננותה, מוכוונותה, השפעה על התרחשויות במציאות? האם נטייה לתחזוק מיידי של טוויסטים רגשיים, שאיפה לפתרונות קסם נוגדי באסה, כמיהה לסיפוקים והקלות מיידיות בהלימה לחששות ומלנכוליה? הייתכן שווירטואליה בתפישת מציאות רתומה לשירות תחושות אישיות בשם 'החופש להרגיש' באותה עת ממש מעניקה כבונוס, און דה האוס, אונתולוגיה פיסית, קיימת, מתמשכת של צער, אכזבה, תסכול ומינוי של קבע למועדון המאבק במלנכוליה ו/או החרדה, וזאת בעקבות הפערים הבלתי נסבלים?

האם אני רומז לקשר בין תפישת מציאות מוטת תחזוק רגשי לדיכאון וחרדה?

כותב באלקלעי, הקפה. שני מטר מאחור, צעירה בת-דור 'שחלותיי כמצפן עֶרְכִּי-קיומי', נאבקת ברשת האינטרנטית המסרבת להגיע אליה ללפ-טופ. במקביל, בתנועת התסכול הנייד שלה מועף מהשולחן בואכה הקרקע. מושיט לה אותו, ועל הדרך יועץ לה איך ללכוד את הרשת הסוררת הזאת. כשמצליח, בהשראת הפסקה הבאה, מציע לה, בשאלה לא כקביעה - "בגידת הטכנולוגיה?", כותרת משתתפת לסיטואציה, כשחוסך ממנה את תעוקת הפירוט על הטלפון המתפרע שלא מציית לנוחותה אלא נכנע לגרביטציה, והמחשב המרדן, שאינו שועה לצורך הרגשי שלה ומתכופף באטימותו לקלישות מיומנות מפעיליו ולמגבלות האלקטרוניקה. "וואללה" היא מאשרת "הטלפון והמחשב שלי מבאסים אותי".

  ו-זה קורה שעתיים אחרי ישיבת הבוקר היומית, בה השכלתי בידיעות תל אביב, על משנתה של ליהיא לפיד שממליצה על חמישה דברים ש"כדאי שגברים יבינו שצריך להגיד לנו כשאנחנו מתלוננות: 1. זה מזעזע, 2. מסכנונת שלי, 3. דבר נורא כזה לא שמעתי, 4. איך דווקא לך זה קורה? 5. את גיבורה, נפלאה ונהדרת." יכול להיות שהם, כולם, יחד, היו, אתי, באותה ישיבה? קראו והפנימו את המלצות ניהול האינטליגנציה הרגשית? אלטער קאקער שכמוני, ככל הזכור לי, בפעם האחרונה שחירבנתי בצוותא, בקבוצה, בחברת חרבטניקים, חֲבֵרים, מְחַבְּרים- שוזרים ישבן לתחת תוך ניהול שיחות-על מופרכות, מתונות קול עם הפרחות תחת ריחניות רועמות, במרחק הערכת תפוקה והרחת תוצרת היה, כמדומני, בלגונה קולאראדה, בוליביה. עם ארז ו-יוסי, כשהיינו ישבנים מתוחים, אופטימיים, גמישים, מדיפי פרפום, חסונים, מעוטי שאלות ועתירי תשובות. נחרצים. לא ט/תועים, רגישים, לא כמו היום.

מה שמעורר בי את הסוגיה הביוטכנוסופית, האם מערכת ההפעלה הרגשית המותקנת בשחלות, מחלידה?

23/5/2009