הגעתי למקסיקו סיטי.

ליום עבודה.

שלוש פגישות. ארוחת ערב ושעתיים באמצע, פנויות.

מה הכי הגיוני? ביקור ב - Antropological Museum.

זה הכי קרוב למלון קמינו רויאל המפונפן, שבו שהיתי.

והרי את הקתדרלה המהממת ואת קויוקאן וביתה של פרידה קאלו כבר ראיתי בפעם הקודמת.

ובכלל - היה חם ולח ועמוס אנשים וצפצופי מכוניות ורציתי קצת שקט,

כדי לעכל את הטירוף הזה, שקוראים לו מקסיקו סיטי.

עיר מרתקת, שבחלקים מסויימים שבה, נראית בדיוק כמו עזה, אבל יש בה גם שדרות כמו השאנז אליזה, שכונות פאר ומבני ציבור.  

ואני הולכת לי בצעידה מהירה מהמלון שלי ,

אל המוזיאון.

מביטה בחזית המלבנית הגדולה והרחבה ומלאת ההדר המודרניסטי שלו,

רואה את התור הענק לפני הכניסה, למרות שכבר אחרי הצהריים,

שולפת את המדריך, כדי להבין מי ומה

וביני לביני תוהה האם אצליח להכנס וגם לצאת משם בשעה סבירה,

כדי לא לאחר לארוחת הערב החשובה לעסקים...

ופתאום - תוך כדי שאני מביטה במדריך שממליץ לבחון מרכיבים ארכיטקטוניים בחזית המרשימה וגם בתור המתקדם לאיטו,

פתאום יש מדרגה.

ככה סתם.

לא מתוכננת,

בלתי נראית,

על רקע השיש הבוהק שמוביל אל הפתח.

ואני?

צונחת מעדנות ובדרך מעקמת את הרגל, בזוית מוזרה.

הכי מוזרה.

כזו שמשמיעה קול פנימי כזה ...הרבה לפני שזה מתחיל לכאוב.

תוך רגע היו לידי איזה שלושים איש,

כמה מביך.

 מדברים ספרדית שוטפת, שאני לא מבינה.

כמה עוד יותר מביך.  

רוצים לעזור, אבל איך?!?

הרעש של הקריעה היה בתוכי.

אין מה לעשות.

ואני מודה ב"גרסיאס ", כמו שכתוב במדריך.

הכי רוצה לברוח משם. מהמבטים. מהמבוכה. מהכאב.

מרגישה, בפעם הראשונה בחיי, מה זה להיות לבד.

אבל ממש לבד.

כשכל צעד קשה לך....

כשאת כבר לא יכולה לעשות מה שבא לך...

אבל אני צועדת בגאון.

קודם כל, כדי להרגיע את עצמי וגם כדי לשכנע את המקסיקנים החביבים והמודאגים שהכל בסדר.

והולכת... אוי כמה הולכת..

עיצוב מודרניסטי ומרשים, נכון, אבל כמה רחוק צריך ללכת מהכמעט כניסה ועד שמגיעים אל הכביש.

ועכשיו מה? אני שואלת את עצמי, כדי להעסיק את הראש.

תחבושת אלסטית. חייבת .

מאיפה?

מונית. נעצור מונית.

נהג מונית משופם - מקסיקו, לא?!?- עוצר לידי.

כמה דקות חולפות עד שהוא מבין מה אני רוצה, ואז -

מיד אנחנו שם.

בבית מרקחת שכונתי, שנראה כמו מכולת.

ושוב - לכי תסבירי מה את רוצה.

עוד רבע שעה חולפת. וכואב. ומרגיז ולחוץ.

ואז היא מגיעה. המלאכית.

אשה בת 50 פלוס.

מתוכשטת ומאובזרת.

קונה משחת שיניים וכשהיא רואה איך אני מתפתלת,

מציעה עזרה באנגלית.

אוי. סוף סוף. מישהו מבין אותי.

אני קונה תחבושת והיא שואלת אותי -

ואיך את נוסעת מכאן?

במונית. אני משיבה.

את נורמלית? זה מקסיקו סיטי.

פה לא עולים על מוניות ברחוב. במיוחד אם את זרה.

היא אומרת לי בנחרצות ולוקחת אותי איתה, ליגואר עם הנהג.

וככה,

יצאה לי יופי של היכרות מרתקת מהנפילה הגדולה.

ובדרך חזרה הביתה, אחרי שאכלנו יחד ארוחת בוקר, כי היה לנו נחמד

המסקנה שלי היתה שלפעמים צריך איזה נפילה,

כדי שיהיה הרבה יותר טוב אחר כך....