כתבו עלינו בעיתון...

כפי שרובכם וודאי יודעים התפרסמו בתקשורת כתבות שונות על 'חברותא'. בידיעות, ב'הארץ', וגם בלונדון וקירשנבאום. התדמית שעלתה מכתבות אלה היא אליטיסטית, מנוכרת, מתנשאת, ועשירה. אפילו ארוחות קייטרינג הדביקו לנו.גם תגובות הקוראים על גבי הרשת היו שונות ומגוונות. לחלקן (במיוחד אלה לכתבה ב'הארץ': http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1072635.html, ממש התחשק לי להגיב. אז הנה אני עושה את זה כאן:הנה, למשל, תגובה 54:מה עושים בשיעור לאהבת הארץ? שומעים צ`יזבטים על הפלמ"ח, מצדיעים לדגל ושרים את התקווה? זה נשמע כמו שיעור של שטיפת מוח (שמתאים למדינות לא דמוקרטיות) ולא שיעור שהולם בי"ס אליטיסטי שאמור להכשיר את "טובי בנינו". אהבה אינה יכולה להיות בלתי מותנית- היא צריכה להיות תוצר של מרכיבים שונים. אם נניח, ה"ארץ" בנויה מאנשים מושחתים, הנתונים למרות שלטון שערכיו הדמוקרטיים מתכרסמים וישנה זליגה של המדינה לפשיזם, האם גם אז צריך לאהוב את הארץ בכל מחיר? אולי במקום לשכור את שירותיו של קצין במי"ל שישטוף את מוחם של הצעירים, מוטב להביא מורה לאזרחות טוב- שיהיו אזרחים טובים, ואז אולי תהיה להם גם סיבה לאהוב את הארץ. התגובה הזו גרמה להרבה חיוכים אצלנו, במיוחד מצידו של שלומי, המורה לאזרחות, שהציע לתלות אותה במקום בולט במרכז המורים שלנו. הוא תמיד אומר לנו שמורה לאזרחות הוא הדבר הכי חשוב. כן, יש לנו מורה טוב לאזרחות. שלצד הוראה בתכניות אזרחות לנוער, העביר סדנאות והשתלמויות גם מטעם האגודה לזכויות האזרח. אחת מתכניות הדגל של בית הספר היא תכנית האזרחות הפעילה שבונה ומוביל שלומי, שמטרתה, בדיוק כפי שמציע המגיב, לחנך תלמידים להיות אזרחים טובים יותר, פעילים ומשפיעים. אנחנו בהחלט מקווים שיהיו להם הרבה סיבות טובות לאהוב את הארץ, כי אתם יודעים – ככל שנותנים יותר, אוהבים יותר.ובכלל, עם התגובה אני מסכימה הרבה יותר מאשר עם המידע הלא ממש מדויק (בלשון המעטה) שבכתבה. רונן הוא לא המורה לאהבת הארץ. הוא בונה תכנית לימודים על החברה הישראלית. תכנית חשובה מעין כמוה, המביטה בעין מפוקחת על מורכבויות החברה הישראלית, החל ביהודים ערבים / דתיים-חילוניים, וכלה בכלכלה ומעמד העובדים הזרים. אחת ממטרות התכנית היא לעודד הבעת עמדה מתוך ידע והיכרות, ולא מתוך בורות, ולנסות, לפחות במשהו – לתרום להפחתת הניכור בחברה.עד כאן לתגובה 54.תגובה אחרת שאהבתי היא תגובה 140, שאני מסכימה כמעט עם כל מילה שלה:לובי של מלון או ספא מפואר, ארוחות גורמה של קייטרינג יוקרתי, קצינים לשעבר המלמדים אהבת הארץ, ורצוי באנגלית, שפתם העתידית של התלמידים היוקרתיים, מרצים ופרופסורים שילמדו את האריסונים והדנקנרים והאבוטבולים הצעירים, זו עדיין אינה איכות. ללימודים ברמה גבוהה יש צורך בפדגוגים טובים ובעלי תחושת שליחות, בתלמידים בעלי ראש פתוח ועניין בהשכלה, שאינם מתביישים להיחשב דגרנים, ובאווירה ציבורית המעריכה השכלה, המעודדת ללימודים קלסיים, שבה אפילו הורים מהמעמד הבינוני לגמרי יעדיפו להשקיע בלימודי ילדיהם במקום בצריכה של מותרות, מותרות מהשורש מיותר...כל מילה נוספת מיותרת. לו הייתי אני מגיבה לכתבה, הייתי אומרת ליובל אזולאי כמעט אותן מילים: אחרי שישבת איתנו שעתיים, ושמעת על החזון החינוכי שלנו, איך זה שכול מה שיצא בכתבה שלך זה לובי של מלון וקייטרינג גורמה? האומנם ישבנו באותו החדר?לו הייתי יכולה, הייתי מזמינה את המגיבה היקרה לפגישה איתנו: לפגוש את חברי, שאני מעידה עליהם שהם פדגוגים נפלאים, חדורי תחושת שליחות, שעזבו משרות בטוחות בהרבה, והיו מוכנים להיכנס להרפתקה של בית-ספר חדש, אך ורק משום שהם מאמינים בו (ולא, המשכורות יחסית לתארים אינן כל-כך יוצאות דופן). התארים האקדמיים הגבוהים של מרבית הצוות אינם העיקר. הם מצביעים אומנם על השכלה רחבה ועל אנשים הנכונים להתמדה והתמסרות בלימודיהם, אך המורים נבחרו אחרי תהליך קפדני, שבו אישיותם הייתה הגורם המשפיע מכול. כתבת על לימודים קלסיים – את מוזמנת לשבת עם צוות ההומניסטיקה שלנו (שיש לי הכבוד להימנות על חבריו), ולשמוע על התכנית המשולבת בלימודי הרוח שאנו מנסים לבנות. תכנית בה היסטוריה, ספרות ותולדות האמנות נלמדות בזיקה זו לזו, ושמטרתה לטפח בוגרים בעלי השכלה רחבה ועולם אינטלקטואלי עשיר. אני מקווה שהם דווקא ידעו לצטט שיר של ביאליק, ואף לא יתביישו בכך...אנחנו מנסים לחשוב בראש ובראשונה על צמיחת הנפש והרוח, טיפוח ערכים, זהות ישראלית ויהודית, וטיפוח השכלה רחבה. אנחנו מנסים לעשות זאת הכי טוב שאפשר, בכיתות קטנות, עם יחס אישי, ועם מורים איכותיים. מה לעשות, זה עולה כסף, והרבה. הלוואי שיכולנו לוותר על כך. הלוואי שיום יבוא והמדינה תאמץ אל חיקה את היוזמה, מבלי לחנוק אותה. בינתיים הכיתות הקטנות, והמורים המשכילים וחדורי תודעת השליחות – עולים כסף. זו עיקר העלות, ולא שום קייטרינג.אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לגייס תרומות לקרן מלגות, כדי שהשער לא ינעל בפני אף אחד. וכך או כך, כולם, מגיבים וקוראים – מוזמנים לבקר ולשוחח.

דרג את התוכן: