פשטה את בגדיה. באפלולית החדר הביטה אל דמותה המצודדת במראה. האור החלש כיסה על סימני העייפות שניבטו אליה. מזה כמעט עשרים שנה היא כותבת, וכבר חשבה שראתה הכל, רק כדי לקום בכל בוקר ולהיות מופתעת מחדש. המקרה האחרון התיש אותה. היא, שפועלת לפי האינטואיציות שלה, שמעולם לא הכזיבו אותה, היא שרואה תמיד דברים מעבר, הרגישה, לראשונה, איך עומד בפניה אגוז קשה מכל מה שנחשפה אליו בעבר. מישהו שהאינטואיציות שלו, כך חשבה, עולות על שלה. . כשנתקלה במקרה בפעם הראשונה, ידעה עמוק בפנים שהפעם זה הולך להיות שונה. לא כתבת תחקיר שיקדמו לה חיפושים אין קץ, שיחות לא רשמיות עם גורמים שידליפו וליקוט סיזיפי כמעט של פיסות מידע. זה הולך להיות שונה מכל הסקופים והכותרות הראשיות שהביאה עד היום. והיא צדקה. במקום לנהל את הכתבה מצאה איך הכתבה מנהלת אותה. הרגישה איך הרוצח הסדרתי, שהפיל אימתו על העיר בשנתיים האחרונות, מנווט אותה בדרכו שלו. חשה איך היא ננעלת, בניגוד לכל מה שזעק לה גופה, על חשוד אחד ויחיד, מתעלמת מכל הפרטים הקטנים שהפריעו לה בדרך לכתבה האחת והיחידה. זו שעורך העיתון מצפה ממנה להביא, בדרך לפוליצר שיקפיץ את העיתון למעלה. זו המטרה ששם מול עיניו, והיא לראשונה בקריירה המפוארת שלה נתנה לעצמה להיסחף תחת הלחץ שלו. . ישבה בחדרה הקטן במערכת העיתון. עשרות פתקים שרשמה בכתב יד מרושל מונחים על שולחנה במה שלמתבונן מבחוץ נראה כאי סדר. תמלילי שיחות, מילות קוד שפיתחה לעצמה, כל אלה מתחברים לפאזל, שאמור בסופו של דבר ליצור את הכתבה האחת. אחרי שעות רבות, החליטה להפסיק. הרגישה צורך לצאת מהחדר שסגר עליה מכל העברים. זרקה מילים ספורות לעורך, לקחה את את התיק, והלכה לנשום את אוויר הים, ולנסות לסדר את המחשבות. ישבה מול הגלים, בוהה אליהם ולא רואה אותם, נותנת לרוח הקרירה של הערב לייבש את הזיעה שגלשה במורד צווארה. מה יש בו באיש הזה שמוציא אותה מן האיזון שהיא תמיד נמצאת בו? מה יש במידע עליו, בפרופיל שלו, שחודר אל עמקי נשמתה? כל ישותה צועקת לה לעזוב אותו. להניח למקרה ולשחרר, אבל האופי שלה, חוסר הרצון שלה להודות בכישלון, לא נותנים לה להרפות. לראשונה התנגדה לאינטואיציות שלה. כולם מצפים ממנה להביא את התוצאה הרצויה וזה מה שתעשה. הרוצח הסדרתי הזה הטריד את העיר יותר מדי זמן, והיא לא תיתן לו להמשיך. המשטרה במצוד אחריו, ואיתה כל הכתבים הפליליים, במצוד אחר הידיעה האחת שתגיע אליהם לפני השאר. אצלה במערכת, כל העיניים מופנות אליה, כמו תמיד, והיא, חייבת לספק להם את ליטרת הבשר. . היא כבר פתרה תעלומות בעבר, חשפה חשודים, מצאה את האשמים ועשתה זאת תמיד בלב שלם, וצדקה. אחרי שפיצחה את המקרה הראשון שלה, בכתבה שהתפרסמה לפני 15 שנה ועד היום נלמדת בכל בתי הספר לתקשורת; אחרי שגבות רבות הורמו כשעשתה זאת, וכשהוכח לבסוף שהיא היחידה שצדקה, דרך כוכבה, ומאז איש לא העז לחלוק על קביעותיה. היה בה משהו, באינטואיציה שלה, בשקט הפנימי, ובידיעה שלה את הדברים באופן כמעט מיסטי, שתמיד הביאו אותה אל ההכרעה הנכונה, ואת עורכי העיתון שלה כמעט להעריץ אותה. הציעו לה לחצות את הקווים. לעבור למשטרה. אבל היא, שאהבה את ידידיה כחולי המדים, והרגישה שיש ביניהם לבינה סימביוזה מושלמת, העדיפה להישאר בצד ההוא של המתרס, להיעזר בהם, לעזור להם, אבל לבטא את סערות נפשה בכתב. חשה שכל מקרה שפיצחה, הוא כמו לידה, כמו מוות קטן מתוכה. . אבל הפעם, משהו בפנים בגד בה. היא חשה, באופן לא ברור, שהחשוד שכל החיצים הופנו אליו, מכוון אותה למקום אחר מזה שרצתה להגיע אליו. יום אחר יום היתה יושבת מול החומר המצטבר והולך, משתיקה את הקולות שבפנים, חותרת רק לכיוון אחד. להרשיע. לנעוץ את המסמר האחרון בפרשה שהסעירה מדינה שלמה. מרגישה איך עיניהן של כל הנשים כולן מופנות אליה, עיניים שגורמות לה לעצום את מבטה פנימה, לאטום אוזניה אל הקולות. . יום רדף יום. היא הרגישה איך התעלמותה מהקולות הזועקים אליה, איך אוזניה הקרויות אל רחש הרחוב, איך עיניהם של הממונים עליה, כל אלה, כמו נוטלים ממנה את האנרגיה שהריצה אותה כל אותן השנים. כשהשרגישה שאינה מתקדמת למקום שכולם ציפו ממנה להגיע אליו, ביאושה כי רב, עשתה מעשה. נכנסה לחדרה הקטן במערכת, השכם בבוקר, אספה את כל מאות הפתקים, ובניגוד לכל הקולות מבפנים, תפרה אותם, כמעשה אומן לידי הכתבה ההיא שכולם חיכו לה. כאילו השם שיתנוסס בגוף הכתבה, משול להרשעתו הסופית של בית המשפט. כאילו היו מילותיה דברי אלוהים חיים, והחשוד בכתבתה הוא הוא הנאשם ואין בלתו. ככל שהשעות נקפו, חיברה עוד ועוד טלאים, מרגישה איך גופה ונשמתה עומדים לקרוס בכל רגע, אוטמת את כל ישותה אל הקולות, וממשיכה. עוד שעה ועוד שעה. עד שיצאה, זמן רב אחרי ששקעה השמש, מן החדר. בגדיה נוטפים זיעה, עיניה כבויות, וגופה כושל. צעדה בתוך הריק אל חדרו של העורך הראשי והניחה על שולחנו את ערימת הניירות. דפדוף מהיר בדפים, ונדמה היה ששחרור האוויר שלו, לאות הקלה, נשמע עד קצה העיר. . לאורך המסדרון החלה ההמולה. הדד ליין לסגירת הגליון קרוב, והעבודה מרובה. בין לבין, הספיק העורך גם להרים טלפון למפקד המחוז לקבל את תגובתו לפיצוח, שלמשטרה, ללא ספק, אמנם היה חלק חשוב בו, אך בסופו של יום היא זו שחתומה עליו. והיא. צועדת בסך במסדרון שנראה ארוך מתמיד, לוחצת ידיים וגופה ריק. מחייכת חיוך אוטומטי ולא נמצאת שם. נותנת למציאות העולצת במסדרון לחלוף על פניה כמו סרט מרוחק. יצאה אל הרחוב, מנסה לנשום אל ריאותיה את האוויר הנקי, שכל כך היה חסר לה שם, בחדר הקטן שלה. לנקות מתוכה את היום הזה. לא זכרה את הדרך הביתה. מוחה הריק, נהג אותה באופן אוטומטי דרך הרחובות שהכירה כבר שנים. כשהחנתה את הרכב, ברחובה הצר, נשמעו כבר מהדירות בבתים הסמוכים קולות שבקעו מן המרקעים ובשרו לאומה, על הפיצוח המבריק של הפרשה. מפלס החרדה מן הרוצח הסדרתי שהסתובב חופשי בעיר יכול לרדת עכשיו. . היא כמהה עכשיו רק לחיבוק של בעלה האוהב. טיפסה במעלה המדרגות מחשבת את קיצו של היום הזה לאחור עם כל מדרגה שעלתה, פותחת את הדלת, אל החושך. הוא לא היה שם. 'מוזר'. חשבה. 'הוא היה אמור לסיים מוקדם היום. מעניין למה לא הודיע לי'. ניצלה את השקט ונכנסה לטבול באמבט חם ומהביל, נותנת למחשבות לחזור ולהסתדר בראשה, לאירועי השבועות האחרונים לשקוע, ולגופה ולנשמתה להישטף. קולות האינטואיציה בראשה דממו. הקולות שזעקו בעוצמה, כל משך התחקיר, שיצאו נגדה, היו כלא היו. למעט קול אחד בודד, שעוד זעק באפלת ראשה, מנסה נואשות, לכוון קרן אור לכיוון אחר. קרן האור הזו שוטטה לה בנבכי מחשבתה, חולפת על פני נקודות מאירועי הימים האחרונים. מושכת את תשומת ליבה אל נקודות אפלות בראשה ומאירה אותן. ... היא קמה בזינוק. היתה שם נקודה מוארת. קטנה, כמעט לא משמעותית, אבל בהירה. היא התמקדה בה, נותנת לה לגדול, לחבר קרעי עובדות זו לזו. הקולות חזרו לזעוק בראשה, והיא קבלה אותם בברכה, מחברת את הפרטים כמו פאזל ענק ומבעית. ורק כשהיתה כל התמונה בהירה ושלמה בתוך מוחה, היתה מודעת לזוועה הגדולה. לפני שפתחה את עיניה עוד הקשיבה לקולות, למסרים שהעבירו לה, ראתה בעיניה העצומות את התמונה הבהירה, שומעת את המים הנוטפים מגופה, אל האמבט המתקרר. . הקול שזעק לה לפקוח את עיניה אחר בשבריר שנייה. מבטה קפא והיא גלשה, אל המים המאדימים. . שעה מאוחר יותר, בקצה השני של העיר, הוא הכניס את הסכין הנוטפת אל מדיח הכלים לחץ על הכפתור ועלה לחדר השינה. "אז מה יקירי" אמרה לו אשתו "אתה חושב שזה שההיא פצחה את המקרה ולא המשטרה, יגרום למפכ"ל לעכב לך את הקידום?" |