לפעמים אני מוצאת את עצמי מתחרטת שנים על מילים שאמרתי ולפעמים מתחרטת שנים על מילים שלא אמרתי
לא יודעת מאיפה היה לי האומץ להיכנס לתוך ההרפתקאה הזו היא נגמרה מוקדם משציפיתי, שחררתי אותה כשעוד לא מוכנה בכלל לשחרר, לא באמת רוצה לגמור ולא באמת רוצה להמשיך, תלוי איך אני מסתכלת על זה, והאמת? בתוך תוכי עוד לא שחררתי אותך בכלל.
כשיצאת מכאן בפעם הראשונה, כוס הקפה שלך נשארה על השולחן יומיים שלמים, יומיים. רציתי שיבחין בה. רציתי שישאל. האמת? מה כול כך מוזר בכוס קפה על השולחן. הוא לא שם לב, אני התייאשתי והורדתי אותה לכיור, והבנתי שאני מחמירה איתו יותר מידי. מאוחר יותר הבנתי שאני עושה את זה בשביל לתת לעצמי לגיטימציה כדי להמשיך בקשר איתך.
בפעם השנייה שהיית כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך, זה הרגיש כל כך אמיתי. את כוס הקפה שלך שטפתי מיד כשהלכת, פתאום לא רציתי שידע, רק רציתי להסתיר, פחדתי להחשף. יחי ההבדל הקטן. יום אחרי זה ישבנו שלושתינו יחד בחוף הים ואחרי זה כשחזרתי איתו הבייתה הרגשתי כלא וקראתי לך שתבוא ותיקח אותי לשם. לא משנה לאן.
לא הספקנו פעם שלישית, הוא גילה מהר מידי ויצא מתוכו אותו גבר שחשבתי שהוא כל כך לא. בהתחלה שנאתי אותו. אחרי זה הבנתי אותו. אחרי זה ריחמתי עליו. אחרי זה ריחמתי עליי. אחרי זה אהבתי אותו. אחרי זה התקרבתי אליו בחזרה, אחרי זה הלכתי ובאתי ורק דבר אחד נשאר בי יציב וקבוע. הרגש שלי כלפייך.
כעסתי שהכל נחשף. ושנחשף מוקדם מידי, כעסתי על התחושה שאני כבולה, על התחושה שאני אסורה, על התחושה שבעלבונו יש הרבה יותר ממה שקרה במציאות, ובעצם, אולי כלום.
אז אל תיקח את המילים האחרונות שלי יותר מידי ללב פשוט לא רציתי להתחרט שנים שלא אמרתי ויצא שאמרתי מילים כאלו שאתחרט עליהן לעד לא באמת התכוונתי למה שאמרתי שם.
לא באמת מאמינה למה שאמרתי שם.
לפעמים לא מבינה באיזו זכות בכלל אני כועסת עלייך כועסת על אותם דברים שאני בדיוק עושה כועסת בעיקר על אותם הדברים שגם אני לא עושה משחררת אותך ממני וכועסת מחזירה אותך וכועסת ולא שלמה באמת עם שום החלטה לא עם ההחלטה להתחיל ולא עם ההחלטה לגמור לא עם ההחלטה להיות נאמנה ולא עם ההחלטה לבגוד לא עם ההחלטה לאהוב אותך ולא עם ההחלטה להחניק בתוכי את האהבה הזו לעד
אז לפעמים, מכל הבלבול הזה, יוצאות לי מילים קצת קשות
איך אמרת? תשכנעי את עצמך ואז יהיה לך יותר קל עם התסכול שכפינו על עצמנו
ממש..
|