בפינת החי, בחצר, חיו עופות רבים: תרנגולים, תרנגולי-הודו, ברווזים, אווזים, פניניות וגם יונים.

טיילו, אכלו, שתו, טיפלו באפרוחים, שיחקו והשתובבו.

יום אחד, פשטה שמועה, שעופות נוספים עומדים להגיע לחצר. דיירי החצר הותיקים היו מאד מוטרדים. "איך נסתדר פה כולם" , שאלה חומת-זנב.

"לא יהיה מקום לכולם", אמר בן-כרבולת.

"ואני חושש, שגם לא יהיה מספיק אוכל עבור כולם", הרהרה בדאגה גולגול.

עברו ימים אחדים ולפינת החי הגיעו הדיירים החדשים. ואלה, הסתבר, היו קצת שונים: השפה שלהם היתה משונה והעופות הותיקים לא כל כך הבינו אותם. למשל במקום גה-גה-גה, הם אמרו גו-גו-גו ובמקום קוקוריקו הם קראו קיקיריקי ובמקום גול-גול-גול הם אמרו גיל-גיל-גיל.

גם ההתנהגות שלהם היתה אחרת. הם היו עופות תוקפניים:

הם הציקו לתרנגולות ומידי פעם נקרו בהם נקירה.

הם הפריעו לתרנגולות להטיל ביצים.

הם חטפו אוכל מאפרוחים קטנים.

הם כל הזמן התווכחו.

והם לא ידעו לשחק יפה עם חברים.

לא פעם התפתחו מריבות בין דיירי החצר החדשים לדיירים הותיקים, אך לשמחת הכל, אחרי זמן מה נרגעו הרוחות והחיים בחצר חזרו למסלולם.

עד לאותו יום, בו קרה מקרה שאי אפשר היה להשלים אתו עוד:

באותו יום הסתובב לו בחצר אווז גדול, מהדיירים החדשים. לא רחוק ממנו שיחקו אפרוחים קטנים.

פתאום, בלי כל סיבה, ניגש האווז אל האפרוחים, הפריע להם לשחק והחל להכותם.

האפרוחים היו חסרי אונים. הם היו פצפונים ולא יכלו להגן על עצמם.

ראו זאת התרנגולות הותיקות וחשו לעזרת האפרוחים.

מה עשה האווז? קרא לחבריו התוקפנים וכל האווזים היכו את הקטנטנים.

התרנגולות התנפלו על האווזים אך לא הצליחו להניס אותם.

ראו זאת התרנגולים הותיקים, הגיעו למקום ותקפו את האווזים המכים. וכך התפתחה קטטה גדולה בחצר וקולות הבכי והצעקות נשמעו למרחוק.

עוד באותו ערב, לאחר שהשכיבו את האפרוחים לישון, התכנסו התרנגולים הותיקים לשיחה דחופה.

"אי אפשר להמשיך כך! יש לשים קץ למלחמות בחצר!" פתחה ואמרה לבנה.

"אבל איך? מה אפשר לעשות?" שאלו התרנגולים האחד את השני.

"שמעתי", אמרה לבנה, " שבג'ונגל המליכו להם החיות מלך. האריה הוא מלך החיות. הוא השליט ביער. אני חושבת, שגם אנחנו צריכים שיהיה לנו מלך".

"זה רעיון גאוני " אמר צוויקי. אבל במי נבחר למלך ?

"נבחר בתרנגול שיש לו מראה של מלך!", ענתה לבנה.

אבל איך צריך להיראות מלך?" שאלה גולגול.

"המלך צריך להיות התרנגול היפה ביותר, בעל הנוצות היפות ביותר", אמר אפור-נוצות. "כי היופי הוא הכי חשוב!"

"בעיני היופי כלל אינו חשוב" אמרה חומת-זנב. "וחוץ מזה, איך נקבע אילו נוצות הן היפות ביותר?

בעיני נוצות בצבע חום הן היפות ביותר ובעיני מישהו אחר, יפות יותר נוצות שחורות.

אחד חושב שנוצות ארוכות הן היפות ביותר ואחר חושב שיפות יותר נוצות קצרות.

לא! לא נוכל לבחור מלך לפי יופיו. צריך לחשוב על דברים אחרים!"

"אני מסכים עם חומת-זנב", אמר רום, התרנגול ארוך הרגליים.

"לדעתי, יש לבחור למלך בתרנגול בעל המקור החזק ביותר.

כולם יחששו מהנקירה החזקה של המקור שלו ולא יעזו להתקרב אלינו."

"ואני מציע", אמר שחור-כנף, "שנבחר בתרנגול בעל הקול הרם והחזק ביותר, תרנגול שיודע לצעוק. כשהוא ירים את קולו ויצעק ייבהלו כולם ואף אחד לא יתחיל אתנו".

"נכון", אמר בן-כרבולת, "והמלך שייבחר, צריך להיות הגדול והחזק מכולם, כדי שכולם יפחדו" .

"ואני חושב", אמר רבגוני, "שהמלך צריך להיות מכוער ורשע, ואז אף אחד לא יעיז להתקרב אלינו".

"לא ולא" אמרה גולגול, "אני לא מסכימה שבחצר שלנו ישלוט מלך רשע. הוא יפחיד גם אותי!

אני הייתי רוצה, שהמלך שלנו יהיה תרנגול בעל קול נעים וערב: כל בוקר, עם זריחת החמה, יעיר אותנו המלך בקולו הערב, וכך נתחיל את היום שלנו במצב רוח טוב.

והרי כולם ידועים: יום, שמתחיל בצורה נעימה, ממשיך להיות יום יפה; בלי מלחמות ובלי הצקות".

"נכון מאד", אמרה תרנגולת מנומרת. "ואני רוצה להוסיף עוד דבר: המלך צריך להיות נדיב. מלך שיחלק כל מה שיש בין כולנו ולא יקח הכל לעצמו. הוא ידאג לכך שכולם יאכלו וישבעו ולא רק הוא והקרובים אליו ביותר".

"בדיוק כך", אמרה נימי. "ועליו להיות גם ישר והגון שנוכל לסמוך עליו ולהאמין לדברים שהוא אומר".

"אני מציעה שנבחר למלך תרנגול צנוע". אמרה אדומת-הגב. "כי אם המלך לא יהיה צנוע הוא עוד עלול להשתלט על כל החצר ולדרוש מכולנו להיות העבדים שלו".

"והוא גם צריך להיות נחמד ונעים הליכות, שנוכל לאהוב אותו", אמר התרנגול קטנטני.

קם זקנקני ואמר: "כולכם מכירים אותי. אני כבר תרנגול מבוגר. אני התרנגול הזקן ביותר בחצר ויש לי ניסיון רב. ישבתי והקשבתי היטב לכל מה שאמרתם. גם אני חושב, שמלך צריך שיהיו לו הרבה תכונות טובות: הוא צריך להיות ישר, הגון, נדיב, צנוע ונעים הליכות.

אך, לדעתי, התכונה החשובה ביותר למלך היא החכמה.

מלך חכם יידע איך לנהוג עם התרנגולים בחצר. הוא ידע איך לנהוג עם השכנים שלנו, שלפעמים מציקים לנו. הוא יידע איך לפתור בעיות בדרך של שלום, ואם תרנגולים יתקוטטו הוא ידע איך להפריד ביניהם. התרנגולים יוכלו לפנות אליו, לספר לו על הבעיות שלהם ולקבל מהמלך עצה טובה. המלך גם ידאג שאף אחד מדיירי החצר לא ירגיש מקופח ושלכל אחד יהיה מספיק אוכל לו ולאפרוחיו ומקום מתאים לגור בו.

עם מלך בעל תכונות כאלה, נוכל לחיות בחצר בשלום ובביטחה".

אבל היכן נמצא תרנגול בעל תכונות כאלה? האם יש בינינו תרנגול כזה? תמהו התרנגולים.

חשבו וחשבו, חשבו וחשבו ופתאום נשמעה קריאה רמה:

"קוקו! קוקו מתאים להיות מלך!".

מיד הקיפו התרנגולים את קוקו מכל עבר ופרצו בשירה אדירה:

"קוקו מלך החצר חי חי וקיים

קוקו מלך החצר חי חי וקיים".

קוקו עמד במרכז נבוך וסמוק כרבולת.

"קוקו, האם תסכים להיות לנו למלך?" שאל זקנקני.

חשב קוקו וחשב, חשב וחשב ולבסוף אמר:

"אם אתם סבורים שאני מתאים להיות מלך, אז אני מסכים.

א ב ל. . . .

כדי שאהיה מלך טוב, כדי שאוכל להצליח במילוי כל התפקידים והמשימות, עליכם לעזור לי ולשתף אתי פעולה. לבד לא אוכל לפעול. יחד נוכל לכל".

"אנחנו אתך! אנחנו אתך!", קראו הכל.

"אנחנו אתך, קוקו!

יחי קוקו המלך! יחי קוקו המלך! יחי! יחי! יחי!"

ומאז יש לתרנגולים מלך. קוקו הוא מלך החצר.

קוקו שולט בחצר בנועם, בחן, אך ביד רמה וכל דיירי החצר חיים אלה עם אלה בשלום.