כבר המון זמן שזה קורה לי.

אני מביטה בעצמי במראה, מתבוננת, בודקת, מחפשת, משתדלת, נזכרת, חושבת.

נזכרת שלפני שמונה עשרה שנים הייתי בת פאקינג שמונה עשרה. קוסית קטנה ותמימה, בתולה, עם חבר חייל ופנים חלקות כעכוז של תינוק בן יומיים וחצי.

והזמן עובר לו כמו טיסה לאילת, כמו חימום פיתה קפואה במיקרוגל, כמו יתוש בן חרטא שעף לך באמצע הלילה מעל האוזן ומעיר אותך בקריזת-על.

וכשהשנים חולפות, דברים משתנים בי.

אני מרגישה את זה מנטאלית. המחשבות, היעדים, הרצונות, הטירוף שהופך לרוגע, החלומות שמתקרקעים והתובנות שהפנטזיות שהיו לי בגיל 25 לא יתממשו במאת האחוזים. רובן, אבל בהחלט לא כולן.

וכשהתחושות מובנות, אני מביטה בגופי, בפניי, מבינה שמה שמתחיל עכשיו לקרות הופך להיות צורך של שימור הקיים, של הכנה לקראת, של רצון לשדרג ולשפר את הדברים הטובים שבי ולשנות לטובה את הדברים הטובים פחות.

בדיקה גניקולוגית לעיתים קרובות יותר, הבנה ששעון החול באמת פועל וקיים בגופי הנשי, טיפוח עור הפנים, השיער, ויטמינים ועוד ועוד...

תהליך המעבר בין בחורה לאישה מסתיים. ככה אני מרגישה את זה אצלי. ואין לי מושג אם לכל אחת זה מגיע בתקופה אחרת. אצלי זה בדיוק עכשיו.

וכן, כבר המון זמן שזה קורה לי.

אני מביטה במראה. בוחנת את עור פניי.

הטיפוח, שהפך לאחרונה לשגרה יומית ולילית (בזכות התמצית האקטיבית של לנקום, שנקראת "ג'נפיק"), עושה לי משהו טוב בלב, בנשמה, באור העור.

משהו באמת מתחיל לקרות שם. זה עובד. וזה לא רק עובד על העור אלא נותן תחושת רוגע שאני אכן עושה ופועלת למען עצמי.

זה מעניק הרגשה טובה ונעימה יותר, תחושת ביטחון שמלווה אותי לאחר אותו מבט במראה בבוקר.

יש משהו חלק יותר, פחות שמנוני, מעודן יותר בעור הפנים.

היום,לפני שהתחלתי לכתוב שורות אלה, הסתכלתי שוב.

כשהייתי לפני שבוע וחצי בטיפול המפנק בסופרפארם של דיילות לנקום, נאמר לי שהתמצית המופלאה הזאת בעצם מחדשת את פעילות הגנים של הנעורים- גנים המייצרים חלבונים, אשר גורמים לעור להיראות צעיר ורענן.

וזה בעצם סוד הקסם של ג'נפיק.

פעילות שמתרחשת מתחת לעור, בלי הרבה רעש, הכל בחדרי חדרים, בשקט שקט, בלי אגו ובולשיט.

בדיוק כמו שאני היום. מעדיפה את השקט ואת העשייה.

כנראה שלא סתם אני מזדהה עם התמצית הנדירה הזאת.