לגן הגיע ילד חדש. שמו עידו. אתם רוצים שאספר לכם עליו, כדי שתכירו אותו? ובכן, עידו הוא ילד חמוד מאוד. הוא חייכן וחברותי. עידו אוהב לעשות הדבקות, לשחק בפלסטלינה ובבצק, לבנות בקוביות, לצייר, להקשיב לסיפורים. בשעת המפגש בגן הוא מספר על דברים מעניינים, שראה או עשה, כי הוא אוהב לשתף חברים. אבל לעידו יש בעיה: הוא אינו יכול לרוץ ולקפוץ. לעידו יש מום ברגל. לכן התקינו לו על הרגל מכשיר. המכשיר עוזר לו בהליכה אך אינו מסייע לו בריצה או בקפיצה. כשעידו הגיע לגן החדש, חשב: איזה יופי, עכשיו יהיו לי עוד הרבה חברים חדשים ויהיה לי נחמד לשחק איתם. יהיה לי ממש כיף בגן החדש. אבל אף ילד לא רצה לשחק עם עידו. יואב אמר: אני מאד אוהב לשחק "כדורגל" ועידו אינו יכול להשתתף, כי יש לו מכשיר ברגל. אלון אמר: איני רוצה אותו בתור חבר! יש לו מכשיר על הרגל והוא אינו יכול לרוץ מהר ואני אוהב להתחרות עם החברים שלי בריצה. מאיה אמרה: עם עידו אני לא יכולה לשחק ב"תופסת". זה המשחק שאני הכי אוהבת. לכן אני מחפשת בן זוג אחר למשחק. שי אמר: מכל משחקי החצר אני הכי אוהב לקפוץ על חבל ועידו אינו יכול לקפוץ אז אני קופץ עם חבר אחר. וגל אמרה: אני אוהבת לרקוד במעגל ועידו אינו יכול לרקוד בכלל. מה חבל! כל יום, כשילדי הגן יצאו לשחק בחצר, עידו נשאר בגן. לפעמים צפה בקלטת, לפעמים דפדף בספר "האגדה על הסייח הקטן" וכשכל הילדים שחקו בחצר "כדורגל", "תופסת" או "קלאס", עידו התבונן בהם בקנאה מבעד לחלון ואפילו קצת כעס. גם אני רוצה לשחק עם כולם, חשב בליבו עידו, עצוב לי להישאר יחידי בגן ולשחק לי לבדי. קם אט אט, יצא לחצר וחשב: מה אעשה? כל הילדים כל כך נהנים בחצר. גם אני רוצה ליהנות. גם אני רוצה. עידו לקח דלי, מילא בו מים, התיישב בארגז החול, יצר בוץ מחול ומים ובנה ארמון מפואר וגדול. ואז, הוציא מכיסו קופסא קטנה ובה מי סבון, והפריח בלון סבון סגול, שעטף את ארמון החול ממש כמו כיפה מזכוכית. אלון הבחין שעידו יצא לחצר. מוזר, חשב, עידו אף פעם לא יוצא לשחק בחצר. מה הוא עושה שם בארגז החול? התקרב מעט. והתקרב עוד קצת ועוד קצת עד שיכל לראות. וואאו! וואו, וואו, וואו! נפלטו קריאות התפעלות מפיו. הילדים ששמעו את הקריאות של אלון מיהרו לעברו וראו מחזה מדהים: ארמון חול יפהפה מכוסה כיפת זכוכית ניצב לו בארגז החול. ליד הארמון ישב עידו, עסוק בבנית החומה של הארמון . הילדים הסתכלו בארמון ולא האמינו למראה עיניהם. רצו להתקרב עוד יותר, רצו להיטיב לראות, אך עידו אמר: מצטער, יש פה מקום רק למי שהוא לי חבר. כל הילדים הצטופפו סביבו וקראו: אני חבר! אני! אני! למד גם אותי לבנות בניינים בחול! למד גם אותי להפריח בלונים כאלה! חייך עידו ואמר: בחפץ-לב, בחפץ-לב, בתנאי שגם אתם תשתפו אותי במשחקים שלכם. וראו זה פלא! הילדים נעשו מתחשבים כאלה: הילדים ששחקו בכדורגל - החלו לשחק ב"מסירות" ועידו הפליא לתפוס את הכדור ודייק גם בקליעות. אלה ששיחקו ב"תופסת" החלו לשחק ב"משיכת חבל" ועידו משך כל כך חזק, שכמעט נקרע החבל. אלה ששחקו ב"קלאס", הזמינו את עידו לשחק ב"מחבואים" ועידו מצא מקומות מסתור ממש מפתיעים. מאותו היום לעידו יש בגן חברים לרוב. הם לא מוטרדים עוד מהמכשיר שעל רגלו. הם רואים בו חבר טוב. "מי לי חבר" מטפל בנושא הילד ה/חריג/שונה/נכה פונה לילדים גילאי 4-6 |