כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    0

    המקום בו נפגשת התבונה עם החיים

    43 תגובות   יום שלישי, 26/5/09, 06:25

        

                                    

    לפני שנים לא מעטות, באחד משעורי הפילוסופיה באוניברסיטה, הזכיר המרצה את האמירה הבאה שהוא ייחס לפילוסוף הדני סרן קירקגור(1813 -1855),  מי שנחשב כסרן קירקגור"אבי האקזיסטנציאליזם" " שבבסיס הגותו עומדת ההנחה כי לאדם יכולת לבחור את דרך חייו.

    "הצרה עם החיים היא הם שהם מתקדמים מההתחלה לסוף ואילו תבונת החיים מתקדמת מהסוף להתחלה. השאלה היא מתי התבונה פוגשת את החיים."

    אינני בטוח שאני מדייק בציטוט. אך במהלך השנים הגיתי לא מעט במשמעותו של משפט זה וניסיתי להשיב מתוך ניסיוני על השאלה - מתי התבונה פוגשת את החיים?.

    מתי זה קורה?. אינני יודע לתת תשובה "מדעית" לשאלה זו. מהתצפית האישית שלי על מתי זה התחיל להתרחש אצלי ואצל נשים וגברים מהסביבה הקרובה לי, אני יכול לאומר שזה מתרחש לא לפני העשור החמישי או השישי לחיינו. זה הוא ממצא שהוא אולי קצת מאכזב, אולם התגלית המשמחת היא, שמאז שמתרחש המפגש הזה הוא רק הולך ומשתפר. עד מתי?. שוב איני יודע.

    מדוע תבונת החיים שלנו פוגשת את החיים בשלב כה מתקדם בחיינו ומדוע כשמתרחש המפגש הוא הולך ומשתפר?. התבונה האישית שלנו זקוקה לניסיון החיים שלנו על מנת להתפתח. אנחנו לומדים ומחכימים מתוך מה שעובר עלינו. ללא ניסיון חיים אין תבונת חיים. אך אין זו רק הלמידה מהניסיון אלא גם ההתפכחות מהאשליות הרומנטיות של החיים, שסופם הבלתי נמנע, כפי שסרן קירקגור עצמו תאר מנקודת המבט של תבונת החיים שלו,  הם אכזבה, מלנכוליה וייאוש.

    תבונת החיים היא הרבה יותר מאשר היכולת להתנהג בצורה "חכמה" במצבים השונים שבהם אנו מוצאים עצמנו. תבונת חיים היא זו שבהדרגה גורמת לנו להתפכח מהתלות בהנחות רומנטיות מבלי לאבד את יכולתנו לקיים יחסים רומנטיים. זו היא היכולת לקיים סוג מסוים של רכות העומדת על שלה, יכולת לסובלנות ולסבלנות המשולבת בהתמדה עיקשת. היא גם היכולת לשלב בין האמונה והחתירה לדברים הגדולים והנשגבים יחד עם היכולת (שכנראה הייתה לנו בילדותנו) לחזור ולהבחין בפרטים הקטנים ולהתענג על הדברים הקטנים "הפשוטים" וה"בנאליים". היכולת להיות שלמים יותר מבלי להיות מושלמים.

    תבונת החיים הזו גורמת לסוג מסוים של אושר – אושר של ההשלמה עם הבלתי מושלם. זה הוא אושר שליו המעניק לנו יכולת להשלים ולהמשיך ולגדול גם דרך משברים ואסונות. ותבונת החיים הזו היא שבכוחה להפוך את חיינו ואותנו ליותר מעניינים לעצמנו ולסובבים אותנו, ומה שחשוב עוד יותר מכך, לבעלי יכולת להעניק לעצמנו ולסובבים אותנו סוג מיוחד של אהבה ואושר.

     

    ומה כל זה אומר לך?

    צבי לניר  

    דרג את התוכן:

      תגובות (42)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/9/10 18:29:
      קירקגור, סרן: הבעיה עם החיים היא, שאפשר להבין אותם רק לאחור, אבל חיים אותם קדימה"


      לדעתי סרן קירקגור טעה, כי תבונה כמו בריאות ניתנת לאדם על ההתחלה, וכל מה שצריך יש לשמור עליה, אבל בפועל האדם לא שומר על אף אחד מיהם.

      אם היה יודע על התניות פאבלוביות - לדעתי הוא לא היה כותב את המשפט הזה.

      מה שקורה לנו בגיל 40... זה שאנחנו מגלים (כמו נרקומן) כמה היינו קורבנות... ולאט לאט מתפכחים... אבל אז כבר יחסית מאוחר להתחיל משהו
        28/7/09 18:56:

      צטט: אלי כהן 2009-07-28 09:56:19

      צטט: לניר 2009-06-29 09:47:32

      מגוון הסיפורים שלכם עוררו אצלי חשיבה רפלקטיבית על מה שכתבתי והעלו בי את התובנה הבאה, אותה אני רוצה לשתף אתכם, לגבי האימרה החכמה והמוכרת - "אלוהים תן לי את הכוח לשנות את שניתן לשינוי, את היכולת להשלים עם שאינו ניתן לשינוי, ואת התבונה להבחין בין השניים".

      בצעירותנו אנו מנסים לשנות את העולם. בזקנתנו אנו משלימים עם כך שכבר לא נשנה את הדברים, המקום שבו נפגשת התבונה עם החיים - זה המקום שבו אנו יודעים להבחין בין השניים.

      מה דעתכם?

       

      צבי לניר

       

       

      צביקה. יפה כתבת.

      לטעמי התובנה היא הרבה מעבר לכך. אין זו רק היכולת הדיכוטומית להבחין בין השניים, ואין זו רק היכולת לוותר על מה שלא ניתן לשינוי ולרכך את כאב הויתור, אלא גם לדעת איך לגשת למה שהחלטנו לשנות בחיינו ולבחור בדרכים יעילות ומניבות.

      ....והאומץ להתמיד בכך....וזה הוא הפער שבין המקום שבו פגשנו את התבונה והמקום שבו הזדקנו. אז בואו ננצל את התקופה הנהדרת של הפער הזה.

      תודה לך

      צביקה לניר

        28/7/09 09:56:

      צטט: לניר 2009-06-29 09:47:32

      תודה לכולכם,

      לכל מי שהפוסט על "המקום בו נפגשים החיים עם התבונה" גירה אותו לחשוב על היכן וכיצד התרחש, או עדיין לא התרחש, המפגש הזה עבורו או עבורה.

      לכל אחד סיפור המפגש האישי שלו.

      מגוון הסיפורים שלכם עוררו אצלי חשיבה רפלקטיבית על מה שכתבתי והעלו בי את התובנה הבאה, אותה אני רוצה לשתף אתכם, לגבי האימרה החכמה והמוכרת - "אלוהים תן לי את הכוח לשנות את שניתן לשינוי, את היכולת להשלים עם שאינו ניתן לשינוי, ואת התבונה להבחין בין השניים".

      בצעירותנו אנו מנסים לשנות את העולם. בזקנתנו אנו משלימים עם כך שכבר לא נשנה את הדברים, המקום שבו נפגשת התבונה עם החיים - זה המקום שבו אנו יודעים להבחין בין השניים.

      מה דעתכם?

       

      צבי לניר

       

       

      צביקה. יפה כתבת.

      לטעמי התובנה היא הרבה מעבר לכך. אין זו רק היכולת הדיכוטומית להבחין בין השניים, ואין זו רק היכולת לוותר על מה שלא ניתן לשינוי ולרכך את כאב הויתור, אלא גם לדעת איך לגשת למה שהחלטנו לשנות בחיינו ולבחור בדרכים יעילות ומניבות.

        29/6/09 13:36:
      צבי ידידי
      תבונה, אושר, פוסט מורכב כתבת
      על פי הזן, עצם השאלה מהו אושר, פוגעת בו.
      תבונה
      -
      אווזי הבר אינם מתכוונים להשתקף
      המים אינם מתכוונים לשקף.
      הפרחים אינם פורחים באביב. הפרחים
      הם האביב.
      מורה הזן דוגן - תרגום פרופ יעקב רז
      -
        
        29/6/09 09:47:

      תודה לכולכם,

      לכל מי שהפוסט על "המקום בו נפגשים החיים עם התבונה" גירה אותו לחשוב על היכן וכיצד התרחש, או עדיין לא התרחש, המפגש הזה עבורו או עבורה.

      לכל אחד סיפור המפגש האישי שלו.

      מגוון הסיפורים שלכם עוררו אצלי חשיבה רפלקטיבית על מה שכתבתי והעלו בי את התובנה הבאה, אותה אני רוצה לשתף אתכם, לגבי האימרה החכמה והמוכרת - "אלוהים תן לי את הכוח לשנות את שניתן לשינוי, את היכולת להשלים עם שאינו ניתן לשינוי, ואת התבונה להבחין בין השניים".

      בצעירותנו אנו מנסים לשנות את העולם. בזקנתנו אנו משלימים עם כך שכבר לא נשנה את הדברים, המקום שבו נפגשת התבונה עם החיים - זה המקום שבו אנו יודעים להבחין בין השניים.

      מה דעתכם?

       

      צבי לניר

       

        21/6/09 08:13:


      "הצרה עם החיים היא הם שהם מתקדמים מההתחלה לסוף ואילו תבונת החיים מתקדמת מהסוף להתחלה. השאלה היא מתי התבונה פוגשת את החיים."

      אהבתי מאוד את הפוסט שלך ואת המשפט, אם עד היום "נפלו לי אסימונים" בחיים , היום נפל אסימון גדול.

      תודה

        20/6/09 19:02:

      צביקה, איזו כתיבה רגישה ואיזו יכולת אבחנה...

       

      אתה פשוט קולע למטרה. דומני שאני ממש שם...

       

      פיני יחזקאלי

       

        17/6/09 13:36:

      תבונת החיים זה לא הדבר החמקמק הזה...

      שנותן לנו כלים לשנות את שזקוק לשינוי

      את הכוח לוותר על מה שאין בכוחנו לשנות

      ואת היכולת להבדיל בין השניים

      את אלו באמת קשה להשיג עד שמתחברים השניים עליהם דיברת.

       

        17/6/09 12:28:

      צבי,

      התבונה פוגשת את החיים לרוב בנסיבות מצערות, מכאיבות, במקום של הזדקקות וצורך.

      שם נעשית עבודה (אם בכלל) ושם התבונה פוגשת את החיים.

       

      אני מניחה שככל שאנחנו צוברים נסיון וימים על פני הכדור הזה יש יותר סיבות ונסיבות בהן אנו חווים כאב, צער, אכזבה, קונפליקטים  ושם מתחיל הדיאלוג בין התבונה לחיים.

       

      בהיותי בת 40 אני יכולה לומר שהתבונה פגשה את החיים כבר בשלב בו אני נמצאת. התבונה והחיים משחקים סוג של משחק. יש להם יחסים מיוחדים ויש הרבה חמלה, הבנה והכרה במוגבלות האנושית, בדיאלוג בינהם.

       

       גם החיים וגם התבונה כבר הבינו שכולנו קורבנות של נסיבות חיינו ולכן כדאי לנהוג בנו בזהירות.

       

      החיים והתבונה מובילים אותי בדרך מיוחדת, אישית  ואמיתית כל כך.

       

      הדרך שלי.

       

        2/6/09 02:15:

      מתי פוגשת התבונה את החיים?

      אין לי איזה נ.צ. מסומן על מפה... אבל אין ספק שיש פה אפקט מצטבר

      מעניין כי אני דווקא עסוקה בהתבוננות בדור הצעיר ובתבונה שחלקם מביאים--תבונה מסוג אחר--אנשים צעירים שתבונתם מעוררת השראה.  הרגשה שאני עמלתי קשה עבור התבונה שלי בעוד שלהם זה בא ביתר קלות ובגיל הרבה יותר צעיר. אני רואה שיש לי הרבה מה להציע אבל שהם יודעים משהו על העולם הזה שאני עדיין מנסה להבין. 

      ההרגשה היא שעבורך זה מקום שלם יותר, נקי יותר, רגוע ואותנטי.

      עבורי זוהי תחושה של יכולת נתינה אמיתית ובלתי מוסווית ויכולת קבלה בזכות עצמי.

      שבוע טוב ותודה. 

        31/5/09 01:00:

      תודה על מאמר מעניין ומעורר עניין...

      אצלי החיים פגשו בתבונה לאחר שנתקלתי בכמה משפטים שעוררו אצלי תובנות כל כך פשוטות, אך כל כך עמוקות.

      משפט אחד אומר: על תצטער/תתייסר על שהיה - בזבוז אנרגיות לשווא ללא אפשרות לשנות. כפי שבערבית אומר המשפט: איל פאט - מאת...

      אל תחשוש מן העתיד שכן ממילא הכל יכול לקרות ולהשתנות.

      חיה את ההווה תוך ניצולו על הדרך הטובה ביותר שאתה יכול.

       

      משפט נוסף שהאיר את עיניי ושינה גישתי לחיים: אתה אחראי לפה אחד, והוא הפה שלך...

       

      משפט שלישי: אתה יכול לנוע על ציר שקצוותיו שחור ולבן, אבל עדיף לעלות למעלה, אל נקודה בה תוכל לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת.

       

      ואכן, במהלך החיים בהם אתה רץ לעבודה, מגדל ילדים, עסוק בהתפתחות אישית ועוד ועוד - אין לך הזמן לעצור ולהתבונן בחייך.

      לקראת גיל חמישים משהו משתנה. הילדים בגרו, הישגים כבר השגת ומגיעה התובנה שצריך לעצור את הסחרור הזה ולהפגיש בין החיים התבונה והתובנה.

       

      שבוע טוב

      אילת

      * 

        30/5/09 13:15:

      מנסיוני האישי גיל התבונה מתחיל בסביבות 40

      שאז אולי מנגנוני ההגנה של הילדות מתחילים להתרופף ...

      המשוגעים נעשים שפויים, והטפשים לחכמים יותר :)

      אגב, הפסיכואנליטיקאי קוהוט אומר שחוכמה מושגת הודות להתגברות על הנטייה להתרכז בעצמנו.

      זה מופיע במאמר שלו - צורות והתמרות של נרקסיזם  ...

       

        30/5/09 13:01:

      לי זה אומר שכשהנעל מתאימצה לא מרגישים אותה וכשהלב נכון-בעד ונגד נשכחים.
      וכן...אני כל פעם מחדש מתפעמת מכך שבכל רגע אנחנו קוצרים את תוצאות מי שיהינו  והזרעים שסרענו במחשבותינו,מעשינו.בהוויתנו.

      זו הרי המשמעות של חוקי הקארמה.

      תודה חיוך

      אנה

      www.co-rakut.co.il

        30/5/09 08:39:


      מה זה אומר ?

       

      ראשית בוא נבדוק האם האימרה הזו היא בעלת תוכן או שהיא רק יפה.

      לצערי, עקב יופיה של האמירה איש מבין המגיבים לא בדק אותה

      יש כאן שתי הנחות כבדות - החיים מתקדמים רק קדימה והתבונה גם כן.

      בנוסף יש כאן הנחות כבדות אחרות שהחיים והתבונה הן פונקציות לינאריות

      כלומר קוויות וכיוונן זהה.

       

      גם אם "החיים" והתבונה מתקדמים רק קדימה אין הכרח שניהם ייפגשו.

       

      צר לי לאכזב אותך צבי היקר.

      קיימות פונקציות שמתקדמות בכיוון אחד אחת אל האחרת והן ככל הנראה

      לא תיפגשנה כל כך מהר. לדוגמא : המהירות בריצת 100 מטר. מובן לך מאליו

      שאנו מתקדמים לכיוון ה-0 אבל די ברור לך שככל הנראה לא נגיע לשם לעולם.

      דוגמא נוספת היא האמירה לפיה בעוד X שנים נשים ישיגו תוצאות טובות יותר מגברים בריצת

      100 מטר.

       

      זה נראה די טריויאלי.

      מתחילת המאה הנשים הגדילו את המהירות שלהן בקצב כפול מהקצב שבו רצו הגברים.  

       

       

      גם אם נניח שאצל כל אינדיבידואל - יצור חי החיים והתבונה נפגשים

      - הנחת היסוד היא שיש שני גורמים מהותיים שיביאו להשקת החיים והתבונה

      האחד הוא הפער הראשוני והאחר הוא הקצב.

        

      לצערי, רוב היצורים החיים יגיעו להשקת התבונה עם החיים רק לאחר החיים. נבוך

       

      נעם.

       

       

        29/5/09 15:56:

      עצם היכולת שלך לכתב זאת היא נפלאה

      כל יום היום הוא מתנה

      ומסכימה עם כל מילה

       

      מיקי


      מעניין, אך יש כאן הכללות רבות:
      * לא כל האנשים עוברים אותם שלבים
      *לא כל האנשים בהגיעם לגילאי 50+ ואילך זוכים בתבונה ובשלווה

      * יש אנשים רבים בני 50+, 60+, 70+ 80+ ועוד, שלא למדו לקחים מחייהם, לא הסיקו מסקנות, אין להם תובנות מיוחדות, והם רחוקים מלהיות נבונים. גום רחוקים מלהיות שלווים.

      * יש אנשים בני 15 בעלי תבונה ויש אנשים בני 55 חסרי תבונה ותובנה.

      * יש אנשים שעוברים את התהליכים שתיארת, וככל שמתבגרים צוברים יותר ויותר תבונה ותובנות ושלווה. ויש אנשים שתהליך ההתבגרות שלהם שונה לגמרי וגם הפוך.

       

      לדעתי, כל אדם הוא או היא אינדיבידואל, והכללות מפספסות את האמת האישית, הייחודית והאינדיבידואלית של האינדיבידואלים הרבים והשונים.

        29/5/09 09:25:

      צבי היקר,

      התבונה נמצאת איתנו תמיד

      מרגע היוולדינו

      החינוך שאני קיבלתי   - היה חינוך באמצעות הפחד

      כל מחנכי לימדו  אותי -  לא להשתמש באותה תבונה מולדת 

      רק בגיל 40 לימדתי את עצמי להשתחרר מהראיה החד ממדית והמוגבלת

      היום אני מאמינה שניתן ללמד להשתמש בתבונה החל מכתה א'

      כאשר המיקוד והפוקוס של המורים הוא רב ממדי ואינטגרטיבי

      הילדים לומדים להשתמש בדבר שנקרא בינה כחלק בלתי נפרד מהם

      ואין צורך להגיע לגיל ה"קבלה" כדי להבין דברים אחרת

      הכל עניין של חינוך

      יעל 

        29/5/09 07:47:


      "היכולת (שכנראה הייתה לנו בילדותנו) לחזור ולהבחין בפרטים הקטנים ולהתענג על הדברים הקטנים "הפשוטים" וה"בנאליים". היכולת להיות שלמים יותר מבלי להיות מושלמים"

      עבורי- תימצות הכל.

      תודה על שיתוף מענג. 

        28/5/09 16:29:

      פוסט מרתק ומעורר מחשבה.

      איני בטוחה כי הקביעה שהתבונה פוגשת את החיים

      לא לפני העשור החמישי או השישי מקובלת עליי, אך

      אני בהחלט מסכימה עם כל ההשלכות הנילוות למפגש.

      לדעתי, התבונה היא אוסף של תובנות המתגבשות לכדי

      גוף ידע אחד וככזו, היא נצברת במהלך כל השנים בתהליך

      בלתי פוסק כך שלמעשה המפגש קורה תמיד על בסיס החוויות,

      הארועים וההיקשים שאני עושים.

      אפשר אפילו לומר שהתבונה היא פונקציה של 'להיות בוגר' (רגשית, במובן של

      אובדן התמימות) יותר מאשר של 'להיות מבוגר'.

      תודה. נהניתי מאד.

       

        27/5/09 21:31:


      לצבי

      תודה ששלחת  , היה מרתק לקרוא

        27/5/09 16:17:


      אני סבור שהתבונה לא פוגשת את החיים יום אחד, כשהיא ערוכה ומאוגדת מיקשה אחת.

      הרי שבכל מהלך החיים, אנו חווים אושר כזה או אחר. רגעי, או רציף.

      בעיניי מחולקת התבונה (כמו גם החיים) מנות מנות,

      תבונת הילדות, וההישגים הקטנים,

      תבונת הבגרות והכרת ההליכים והעוצמות הרגשיות, האהבה, התשוקה והגוף.

      וכך הלאה לכל קבוצת גיל / עשור - התבונות הייחודיות לו ולפרק נסיונו בחיים (זה שהיה וזה שצפוי להיות..)

       

        27/5/09 03:12:

      לי זה אומר בעיקר סקס עם בן זוג אוהב ומכיל שיודע להיות מוכל.

      לי זה אומר, לתת ביטוי לרוך אינסופי מול כל המשפחה,

       

      לי זה אומר, לתכנן ארוחות בכיף ומה יהיה בתפריט בערב ובבקר השבת שלמחרת.

      לי זה אומר לברך כל יום "איזה כיף שבאת הבייתה".

       

      פשוט. החיים.

       

      *פוסט מזוקק צביקה, לדעתי הכי מזוקק שהפקת עד כה.

       

      כיף :)

       

      (קצת מבהילות התובנות שלך ממרומי ניסיונך, ברם, עושות חשק להתחכך, להשתייף, לקבל אמת טהורה, להתקלח בה.)

        26/5/09 23:49:

      אז מה זה אומר לי..

      שאתה צודק

      וגם חכם .

      וזה פוסט שקראתיו בנשימה

      אחת ובהסכמה זהה.

      ותודה.

      שלך.שרה

        26/5/09 22:05:


      הגעתי במקרה... לרוב לא קוראת פוסטים ארוכים אלא עם כן המילים בולעות אותי, וכך היה כאן.

       

      משלי אוסיף כי תובנות החיים, הפנינים של כל אחד מאיתנו לעניות דעתי אין אנו מגיעים אל אותו מקום נכסף בעשור מסויים לחיינו - אלא חלק ממסע פנימי. יש שעוברים אותו מסוגלים להתמודד עם הקושי, פתוחים לקבלה לאחר השונה למקום השלםף ויש שעוד יעברו עליהם עשורים רבים ולא יהיו מוכנים מבפנים להתמודדות זו.

       

      כוחות פנימיים שמניעים, כל אחד ומנוע שלו.

       

      שוב, תודה !

        26/5/09 21:10:

      תודה ששיתפת

      דודו

        26/5/09 20:42:


      בתחילת העשור החמישי של חיי, אני חווה מעט מנקודת המבט עתירת הניסיון שלך.

       

      זה תופס אותי בדיוק בימים של כניעה. כניעה במובן החיובי של המילה.

       

      כניעה למה שאיני יכול לשנות מתוך מאמץ מלא לשנות את מה שאני יכול.

       

      חשוב לי וטוב לשמוע את הדברים ממישהו שמקדים אותי בשנים מעטות.

       

      לגבי האושר, איני יודע. לגבי השלווה, מתחיל להבין.

       

      תודה כרגיל.

       

      עופר

        26/5/09 18:10:


      צבי,

      אני מאוד אוהבת את הפוסט הזה, ותיכף מדמיינת לי את כל השבילים בהם מתבגר אדם וכל השבילים בהם מתפתחת תבונתו.

      אני חושבת שיש נקודות מפגש רבות, והתבונה היא להתאים את אורח החיים לגילו של האדם, בכל שלב ושלב של ההתפתחות.

      האדם נולד תינוק רך בגופו (וגם כך אנו מכנים אותו "הרך הנולד") ובמשך חייו זו נפשו שנעשית רכה, כשהגוף כבר קשה ופחות גמיש, וכמו שתיארת כאן.

      תבונה היא תוצאה של ניסיון והתנסות כפי שתיארת, וזה מזכיר לי את הסיפור (שגם נכתב כאופרה) של מוריס סנדק בשם "היגלטי פיגלטי פופ או חייב להיות לחיים איזה טעם נוסף", אשר כתב אותו ואייר בשנותיו התבוניות.

        26/5/09 17:36:
      אני היום בערך בגיל שבו קירקגור מת. עוד לא פגשתי בתבונה, אבל אני כבר רואה אותה מתקרבת אלי מרחוק.
        26/5/09 16:50:


      תבונת החיים הזו גורמת לסוג מסוים של אושר – אושר של ההשלמה עם הבלתי מושלם.

      צבי, חברי הדי חדש. בעצם, כך נדמה לי זה ביקורי הראשון אצלך ואין לי מושג מדוע. כל כךנהניתי מהפוסט שלך. המשפט שציטטתי הוא בעצם תמציתו של הפוסט והתובנותשלך כל כך מאירות עיניים ונבונות אך גם המוטו, הציטוט מקירקגור מאוד לטמי, (אולי משום שאני כבר באותו צד של גילי שאני יכולה להתרווח ולטפוח לעצמי על האגו: יופי, את כבר חכמה במשעולי החיים האלה.

      צבי, תודה ו* קטן בתמורה לחומרים המעולים שאתה מביא. מקווה שתמצא את הבלוג שלי ראוי גם כן לביקור.

      לאה 

        26/5/09 14:46:

      כל מה שכתבת אומר לי שאני כבר כנראה נבונה מספיק כדי להבין על מה אתה מדבר וגם להסכים איתך...רגוע
        26/5/09 14:22:
      אני חושבת שהכל תלוי במה שאדם עושה עם מאורעות חייו - לכן יש אנשים שמאום לא יצילם מעצמם ויש אנשים שגם בגיל צעיר יגיעו לתבונה.
        26/5/09 13:01:


      לצבי שלום!

      כמה הערות:

       

      הפסיכולוגים בדקו באיזה גיל נוצרו היצירות הגדולות בתחומי יצירה שונים.

      מסתבר שבמתמטיקה ובמוזיקה בגיל צעיר ואילו בפילוסופיה למשל בגיל מבוגר.

       

      לגבי הIQ: הוא עולה בחדות עד גיל 30 ומתייצב שם למשך כ20-30 שנה.

      הירידה אח"כ תלויה בשאלה האם האדם עוסק בפעילות אינטלקטואלית (כמו משחק שח למשל)

      או לא. אם יש פעילות אינטלקטואלית אין ירידה בIQ.

       

      לפני מספר ימים הייתי בחחות תבלינים ליד בית לחם הגלילית ושם קראתי את דברי קונפוציוס:

      "בני אדם מאבדים את בריאותם כדי להשיג את כספם ואז מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם, בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את העבר וכך חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד, ובו בזמן שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו - הם מתים כאילו מעולם לא חיו".
      מכיוון שלמעלה ממיליארד סינים (כיום 1.2 מיליארד) מאזינים לדבריו, כדאי שגם אנו נלמד ממנו דבר או שנים.
      בברכה אמנון

       

      תודה!

      פוסט כל-כך יפה!

        26/5/09 11:18:


      דברים בסלע, ואין אפשרות לשנות את הטבע.

      כבר אמרנו לא פעם: חבל שלא היה לנו את השכל המירבי בגילאים צעירים, ושיילך וידעך עד גיל 100

      כאשר ההיפך הטבעי הורס לנו את החיים. עד שאנחנו לומדים ומחכימים, הלך עלינו המון.

      את נקודת המימשק (לא כולם "מחכימים" באותו הזמן) ניתן לבחון לפי הרבה פרמטרים, אבל בעיקרון, זה המצב או בצרפתית: סה לה וי.

        26/5/09 10:25:

      כן, אני מניח שיש רגע כזה או אולי אפילו יותר מאחד.

       

      אני אוהב את איך שאנדי דופרין ניסח את זה ("חומות של תקווה", סטיבן קינג): "יש רגע בחיים של כל אדם שבו הוא צריך להחליט אם הוא מתחיל לחיות או מתחיל למות".

        26/5/09 09:08:

       

       

      כבר מזמן לא פגשתי פוסט שהוציא ממני אנחת רווחה

       

      שהרי בדיאלוג היומי ביני לביני, וביני לסביבתי

      מצאתי את עצמי מתייחס לא מעט לתהליכי החיים עד כה

      ואומר:

      איך יכולתי להיות כזה אדיוט ...

      מה קרה לי אז בתקופות הטרומיות של הקיום

      עד לעשור החמישי של  החיים, שייצר תובנות

      והתנהלויות כה טיפשיות ושטוטיות שגבו מחירים כה כבדים

      ממני ומהסובבים.

       

      כן, התהליך הזה של ההבשלה האנושית, יש לו כנראה את

      הקצב שלו וההתנהלות משלו ... טוב לדעת שאני לא לבד

       

      ומהי המושכלה שלי העיקרית שאני יכול לחלוק עם הסביבה

      והפקת הלקחים האישית שלי, בה נכשלתי ואשר גרמה

      לחוסר ההבשלה ... מושכלה שאולי יכולה להאיץ תהליכים

      גם אצל אחרים בחיים

      אז אומר כך:

       

       

      בין האני לבין האחר ... משתרע שטח הפקר

      והיכולת לאמץ אמפתיה אנושית מעבר לנקודת המבט

      וההתנהלות האישית

      מהווה לדעתי כלי בעל ערך רב בארגז הכלים של בניית

      האישיות המתהווה

       

      אם אני בחיי הייתי פחות ממוקד בעצמי, בנקודת מבטי

      במטרותי בהשגי באגו שלי ...

      ויותר שם לב לסביבה ולהתנהלותה ולרגישותה וצרכיה

      ומתייחס לכך ברגישות המתבקשת

      ההתנהלות שלי היתה יכולה להיות אחרת ... וגם חיי

       

       

      יואב

       

      תודה על השיתוף מעורר המחשבה

       

       

       

       

        26/5/09 09:07:

      אני מוצא את עצמי חושב בגיל 58, יותר ויותר, איך אבא שלי הרגיש כשהוא היה בן 58. אז הייתי בן 28 רחוק מכל מחשבה על העבר, כולי מוכוון עתיד כמו טיל בליסטי (כמו סקאד) בלתי ניתן לכוונון. חיפשתי סכנות-ריגושים-הרפתקאות. זה שהורי דאגו לי, לא הזיז לי. העבר של הורי היה לא רלבנטי עבורי.

      היום אני בדיוק ההיפך. אולי כי הבת שלי אחרי הצבא נסעה להודו ובדיוק ברגע זה, אני שומע בחדשות על 15 הרוגים בציקלונים בהודו. מי שלא לומד מההיסטוריה דרך הראש לומד ממנה דרך הרגליים. מי שלא לומד מאבותיו ומאבות אבותיו, מרוויח את החדשנות ומפסיד את התבונה. מה האיזון? אני לא יודע. הציטוט מקירקגור, מבריק. אבל לאקאן אמר שאין גאולה ואין טיפול שמצליח. יש רק נאראטיב אישי, שהוא מעין אקמול.


        26/5/09 08:44:

       

      צביקה,

       

      תודה על ההזמנה. פשוט נהניתי לקרוא על הבוקר כי אהבתי את הניסוחים העדינים והרכים ויחד עם זה המאוד חדים ובהירים. לטעמי, הניסוחים האלה גם מעניקים אמינות רבה לעדותך האישית.

       

      אני מרגיש וחושב ממש כמוך בענין זה. אשרינו שזכינו. אבל חשוב לזכור שיש רבים מאוד שעוזבים את העולם ממורמרים ולא מפויסים, ולכן אני חושב שהמפגש המתואר בשנות החמישים והשישים הוא לא הכרחי ומי שזכה לו יכול בהחלט לברך עליו.

       

      ומילה על רומנטיקה ומחשבות רומנטיות בהקשר הרחב שלהן. חז"ל אמרו בענין זה "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו". לטעמי, מוטב לנו שנדע לשמר את אש התשוקה והתאווה שהיא כוח חיות מובהק אך מבלי שזו תשרוף אותנו. בעיני זו גם תמצית תבונת החיים.  

       

       

        26/5/09 08:12:


      נקודת המפתח - כנות, ובעיקר כנות עצמית.

      לא פעם, גם אם תבונת החיים מתדפקת

      על דלתנו בעוז, אנחנו שומרים על דלת סגורה...

      ישנה כאן תכונה אנושית די טבעית שבה

      האגו מסרב להניח לתבונה להיכנס פנימה.

      כי הרי מי מאיתנו, שרגיל היה להתכרבל מתחת

      מעטה חמים של דפוסי התנהגות מקובעים, מוכן להודות

      שחלק מדפוסי ההתנהגות הללו גרם לו נזק בעבר?

      ההדחקה, אף שהיא תכונה אנושית, גורמת לנו

      לאבד דברים, כמו גם לבכות עליהם לאחר שהלכו לאיבוד...

      והרי נאמר:

      אתה לומד להעריך דבר, רק אחרי שאבד.

        26/5/09 08:07:


      "תבונת החיים הזו גורמת לסוג מסוים של אושר – אושר של ההשלמה עם הבלתי מושלם. זה הוא אושר שליו המעניק לנו יכולת להשלים ולהמשיך ולגדול גם דרך משברים ואסונות. ותבונת החיים הזו היא שבכוחה להפוך את חיינו ואותנו ליותר מעניינים לעצמנו ולסובבים אותנו, ומה שחשוב עוד יותר מכך, לבעלי יכולת העניק לנו ולהם סוג מיוחד של אהבה ואושר. "

       

       

      אין טעם שאצטט את כל

      הפוסט אבל נהניתי

      מאוד

      קראתי בחיוך....

      את היחס בו היקבלת את

      נסיגת הגוף עם התעצמות התבונה

      במישפטך זה איגדת הרבה פילוסופיות ותורות

      המדברות על כך שהגוף מתכלה אבל

      אנרגיית הנשמה המתעצמת

      אינה הולכת לאיבוד

      אלא מחפשת גוף אחר....

      יש גם משמעות לכך שבתחילה

      הדו קיום בין גוף לנשמה(תובנה -היא חלק מהרוח שאליה אני מתכוון)

      מתאפיין בהתבלטות והשפעה של הגוף החסון והצעיר

      שמשפיע בכוחו ובצרכיו הגשמיים לפעמים

      אשר מאפילים על הנשמה ועל הצורך לתת לתובנה ולרוח את  הבמה הראוייה

      לאט לאט

      נחלש הגוף

      והתובנה מתעצמת

      או שהופכת לבולטת יותר

      האם זו טעות אופטית?

      זה לא משנה

      זה שאנחנו חשים כך

      הופך את זה למציאות חיינו

      ובעידן שלנו

      יש אפשרות אפילו להינות מכך

      ומתובנות נוספות שחלקן ברות ישום

      והשפעה עוד בדור שלנו

      בהצלחה

      ועוד הרבה שנים

      של עשייה תובנות ואושר...

       

        26/5/09 07:25:
      זאת נראית תבונה פחות דעתנית, מורכבת, קצת קשה לאחיזה ביד מכוון, תבונה שבה מניחים מעט את המושכות, הסתמכות על כך שנעשית עבודה טובה יותר ואינטגרציה טובה של מורכבויות  באופן לא לגמרי שולט... והתחושה של האמון בכך.
        26/5/09 07:20:

      בוקר טוב צבי

      תמיד כיף למצוא פוסט חדש שלך.

      התשובות שתקבל תהיינה בודאי תלויות בגיל המגיבים. אבל תנסה להיזכר בעצמך בגיל 20 וגם 30. האם לא הרגשת נורא חכם כבר אז?

      העניין הוא שרק ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים כמה לא ידענו קודם. אני התחלתי עכשיו את העשור הששי (זה נשמע מזעזע) ואני מרגישה צמיחה גדולה מבחינת תובנות וידע על החיים אבל אני רחוקה מההשלמה השלווה שאתה מתאר.  

      אולי יש אנשים שאף פעם לא מגיעים לשלווה? אני חוששת שאני כזאת בגלל חוסר השקט האינטלקטואלי שלי - אני רוצה עוד ועוד.

      יום טוב.

      הבלוג של צבי לניר

      על החשיבה, ה- Web ומה שמסתתר ביניהם. ועל מה שרואים משם ולא רואים מפה.

      פרופיל

      לניר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      הפוסטים שלי כולם

      פוסטים