(זה המקום להזהיר. זה פוסט ארוך. גם הרבה מלל וגם הרבה תמונות. לאוהבי ההבזקים.

דפדפו. )

הכל התחיל כשעופר שלח לאייל ולי את הסיפור של אורלי קסטל בלום. תקראו ותבינו:

מתוך "הספר החדש של אורלי קסטל בלום" מאת אורלי קסטל בלום :

נורא אומרים כבר המון זמן: שם המקום שיש בו את החומוס הכי טוב בישראל, ושם זה המקום שיש בו את השקשוקה הכי טובה בישראל, והשווארמה הכי טובה בישראל, ואיפה יש את הרהיטים הכי יפים בישראל, וישראל, ושאפשר לטייל בישראל, ישראל יש בה הכול מכול וכול, באביב בקיץ ובחורף ובסתיו ישראל זה מקום חבל על הזמן.

אבל כל אחד שחי בישראל יודע שבישראל יש המון מקומות שזה להקיא. מקומות מגעילים שזה פשוט לעצור את האוטו ולהקיא.

המקום הכי מכוער בישראל אותר לפני כמה ימים על ידי חברה אחת שלי שעוברת שם כל הזמן ולא שמה לב עד שהיא נתקעה מאחורי טור מכוניות שעמד בשקט ממתין לרכבת המכוערת שתעבור בדרכה משם לשם. היה איזה אחת עשרה בבוקר, היא הלכה למרקס אנד ספנסר להחליף מכנסיים חומים שאחותה, מלכת חיי הסיילים של לונדון, הביאה לה בטעות במידה הלא נכונה, וקלטה שהיא נמצאת בדיוק בחמישים המטרים המרובעים שהם דפנטלי הכי מכוערים בישראל. הכוונה כמובן לפניה ימינה מרחוב שטרית לכיוון דרום אל רחוב מבצע קדש של בני ברק, בדרך לקניון איילון, כשמכול הכיוונים ההמולה הזאת: מימין הירקון הירוק, באמצע התנועה הכבדה והדוחה ולמעלה ושמאלה משאיות עצומות, שמובילות מה ולאן, ומשמאל עוד יותר חוויות ענק של בטון שמוציאות עשן, וביניהם קניונים מעוצבים שמוכרים רהיטים מסין ומפלסטיק. ובין כל אלה שלטים שאומרים איזו תכנית לראות ובאיזה ערוץ, ובאיזה טלפון משתמש נשיא ארצות הברית, ומה עשתה דמות שלא קיימת בסדרה אינסופית שקוראים לה הכול תמורת הכול.

חברה שלי לא האמינה שהיא צריכה לחטוף את זה בעוד שהטרנדים שהיא שמעה עליהם ושהיא מעודכנת בהם ושואפת לממשם הינם לנסוע להודו, לשכוח מהעולם, להסתדר בגואה, להיעלם בתיאלנד, לעזוב לסינדי, להתעשר מהמצאה גאונית חד פעמית, והנה היא נוסעת למרקס אנד ספנסר להחליף מכנסיים מחום לחום, מחום לירוק או מחום לכחול, וצריכה לחטוף כזאת כמות של גועל בבת אחת מאה מטרים מהבית שלה?

חברה שלי ממש הרגישה שהיא נפלטה ממעגל המחוברים ועצרה את המכונית שלה בצד ורצתה להוציא את זה לכל העולם כי לא יכלה להחזיק את כול התגלות הכיעור הזאת אצלה בנפש. הפקק היה מאוד חריף ואף אחד לא ציפצף לה, מה שהיה עשוי להסיח את דעתה מהמראה המכוער שהתחוור לעיניה. היא הכתיבה למזכירה שלה נוסח בוטה של פקס לשלוח לכל מערכות העיתונים, שהם חייבים לשלוח צלם לצלם את המקום הכי מכוער בישראל - היא גילתה אותו - ונתנה תאור של המקום ואיך להגיע אליו.

אף צלם לא רצה לצלם את המקום. המזכירה שלה אמרה שבעיתונים אמרו לה שכולם מכירים את המקום, הוא תקוע להם חזק בזיכרון הוויזואלי - אבל לא רוצים להנציח אותו בשום צורה. חברה שלי ניסתה את הסוכנויות מחוץ לארץ והם אמרו שהם מכירים את המקום וידוע להם אבל אין להם היום מספיק כוח אדם, מחר, מחר, או אולי בשבוע הבא.

חברה שלי הייתה שרויה בסחף מאוד חזק של רגשות של גועל נפש.

בסוף היא צלצלה ישירות אלי, לתוך קורס נהיגה מונעת, ושאלה אותי אם אני יכולה לעשות משהו, היא גילתה את המקום הכי מכוער בישראל והיא בטוחה שאין מקום יותר מכוער מהמקום הזה. אמרתי לה שאני מכירה את המקום, הוא מכוער אבל בטח יש יותר מכוערים, ומה זה חשוב בכלל. סליחה מותק, אמרתי לה, אני באמצע נהיגה מונעת ואני לא יכולה לדבר עכשיו. היא אמרה ביי וניתקה.

אחר כך שמעתי שהיא המשיכה לנסוע, נכנסה לקניון, חנתה, עברה את הבדיקות ביטחון, הגיעה למרקס אנד ספנסר והפכה להם את כול הדוכנים כי לא הסכימו להחליף לה אלא מחום לחום ובמשלוח לישראל לא היה חום השנה. לא הסכימו שהיא תיקח ירוק או כחול או שחור. לא הסכימו. אמרו לה שזה בלתי אפשרי.

חברה שלי התפרעה, קרעה להם דברים וצעקה אין תוכו כברו אין תוכו כברו וכל מיני דברים כאלה, ואנשים שמה לא הבינו מה היא רוצה מהחיים שלהם ומישהו שם שאל אותה מה עובר עליך גברת. ומישהו אחר אמר שחסר לה במיטה ומישהי אמרה שברור שחסרה לה אהבה, וככה אנשים דיברו מה חסר לה וחברה שלי משתוללת וצועקת משתוללת וקורעת.

כמה שבועות אחר כך הם סגרו את הדלתות בארץ, מרקס אנד ספנסר, והמון אנשים עכשיו צריכים לחפש מקומות חדשים לקנות בהם בגדים חומים, ירוקים, כחולים ושחורים. (עד כאן הסיפור של אורלי קסטל בלום)

.

מה עופר רצה מאיתנו? סוג של הקנטה בצלמים החובבים?

אולי הקנטה בצלמים כולם?

אולי איזו צביטה לאלה שמחפשים יופי בכל דבר- גם במכוער. משפרים זוויות מול חתיכת ברזל חלוד.

מכאן העניינים התגלגלו. לא יכולנו שלא לתת קונטרה: מול כל הצלמים שאמרו לחברתה של אורלי שהם עסוקים ומכירים ובכלל, אנחנו נפעל אחרת. אז קבענו יום לסיור-צילום במקום הכי מכוער בישראל.

ברור שעופר בא גם הוא.

הסיור היה הזוי ומקסים. מסילת רכבת, כבישים, האנגרים מסחריים מגרשי חניה וקניון. ליצנית הניפה אותי באויר. מדריך טיולים וצלם חובב הזמין אותנו לתל שבע מקום מגוריו. מצאנו איש עם שני שעונים. ובכלל. מזמן לא נהניתי כל כך.

לגבי הכיעור- אתם כבר תחליטו.

מי שרוצה עוד אפשר לראות את התמונות "היותר יפות" כאן וכאן