בין מאות הקבצנים חסרי הבית של העיר תל-אביב, ישנו אחד יוצא דופן באופן מיוחד. זהו איש, ששיער בהיר לו, לא ארוך מדי, ובכל זאת ארוך, וזקן בהיר גם כן מעטר את פניו. ולמרות שבגילו הכרונולוגי הוא קצת מבוגר יש משהו מאוד צעיר בו. אולי אלו עיניו הבהירות והטובות. רבים מן הקבצנים של תל-אביב נוהגים להלך בצמתים הראשיים של העיר, לשיר לעצמם, להתחנחן בפני נהגי המכוניות או לברך בקול את אלו שהואילו להעניק להם נדבה. אך אותו איש אינו מוציא הגה מפיו. בדממה הוא מהלך בין הרכבים וכשמישהו מואיל להפריש לכוסו מעט מטבעות האיש מהנהן לו בחזרה ומביט בו במבטו המיטיב. לרוב הוא היה מקבץ את נדבותיו בצומת הגדול של רחוב קיבוץ גלויות והר- ציון. צומת סואן הוא זה, שעל פניו חולפים מדי שעה מאות מכוניות ואוטובוסים. מצדו האחד של הצומת בניינים אפורים ומתקלפים ומצדו השני אדמת בור רחבה המשתרעת עד לגן הזאולוגי והבוטאני של ת"א. ברקע מזדקף לו המגדל האדמדם של הכנסיה הרוסית, שבשער הכניסה אליה נוהג היה אותו איש לנוח ואולי אף להתגורר. בבקרים הסואנים הרעש באותו צומת אפוף בנהמות האוטובוסים ובצפצופי המכוניות. הנהגים בדרך כלל ממהרים לדרכם, רוטנים זה כלפי זה ומקשיבים למלל הבלתי פוסק הבוקע ממכשירי הרדיו שלהם ובדרך כלל אינו מעיד על דברים טובים המתרחשים במדינה. האור האדום שבצומת הנו בבחינת זמן מת עבור הנהגים, שהיו מעדיפים כי תמיד יהיה להם ירוק, אך בבחינת אותו אדם המקבץ נדבותיו זהו הזמן היקר ביותר בעולם. בדממה הוא פוסע בין הרכבים, וכשמישהו מבין הנהגים מחליט להעניק לו נדבה או שתיים הוא מביט בו בפניו השקטות ומהנהן לו בעיניו הטובות. בתקופה האחרונה ניתן להבחין בו דווקא בצדה השני של העיר, לא רחוק מן הים, בצומת הסואן תמידית של גלילות. הקבצן הזה הנו אחד מאותם אנשים בודדים שמבטם משרה עליך ברכה. מבט שותק ועיניים טובות השוות יותר מאינספור מלמולי הברכות של רבנים למינם. זהו איש החי בשוליה של החברה ובכל זאת הוא אינו מוותר על החיים ואינו שוקע אל תוך השתייה או בעקבותם של חומרים מקהי יאוש וכאב למינם. דעתו צלולה עליו וכך גם עיניו הבהירות. איש הזה מעורר בי עניין יותר מכל הבובלילים והפרידמנים למינם, בין אם אריק,מירי או נטע-לי... דווקא בגלל העובדה כי הוא אינו זקוק למילים וכי מבטו נחתם בזכרונך יותר מכל תוכנית גמר בפריים טיים, היסטרית ודרמתית ככל שתהיה. אדם מעין זה הוא שורד אמיתי, דווקא בגלל שהוא אינו בוחר להשתמש באותם חומרים שיקחו אותו אל אותם איים דמיוניים ובתים מפוארים ועמוסי מצלמות. הוא בוחר לעשות בדיוק את מה שאנחנו שכחנו כבר מזמן- להביט אל החיים בדיוק כפי שהם, במלוא פשטותם, במלוא חיוניותם, במלוא קדושתם. לא באמצעות תחרויות עמוסות פרסים ואס.אמ.אסים, אלא רק באמצעות שתיקה מבינה, ומבט של עיניים טובות ומטיבות. |