תחושת תודה או הודיה עזה מציפה אותי אחרי תירגול. הבעיה היא שזה לא ממש נשמר לאורך זמן! אני מחכה ליום בו היא תהיה טבועה בי כל כך עד שהיא תהיה מובנת מאליה.

קשה להסביר את התחושה הזו, אבל היא קסומה. כל כך קסומה עד כי ריבוי מילים רק יקלקל אותה. עדיף לשתוק ולחייך כשהיא מתרחשת.

עדיף לצייר אותה.

יותר קל לספר על ההיפך מאותה תחושה של הודיה, ואני יודעת שאני לא מגלה לאף אחד שום דבר חדש (אבל לעצמי כן).

ההיפך זה השיפוטיות האינסופית כלפי אחרים ובעיקר כלפי עצמי, בעיקר בגלל הפחדים מהלא נודע.

ההיפך זה חוסר בחמלה וסבלנות.

אבל בשלב מסויים הבנתי- אני צריכה להודות גם על חוסר החמלה, גם על חוסר הסבלנות, גם על הכעס וגם על האשמה והשיפוט. אני אומרת תודה על הבילבול רגשות ואי סדר שקיים בי לפעמים. תודה על התקופות הקשות. תודה לתלמידים "הקשים". תודה למורים שהקשו (ועדיין מקשים).

בלי כל זה לא הייתי לומדת כלום. בלי כל זה אני לא אמשיך ללמוד. 

אז אולי לא כדאי שההודיה תהיה מובנת מאליה...

אבל שלא תעזוב אותי כל כך מהר... : )

תודה