נעמי ורות- זאת חברות!

14 תגובות   יום שלישי, 26/5/09, 22:57

(פוסט מאשתקד - פרשנות שלי על סיפור נעמי ורות

חג שבועות שמח!

 

השיר המצ"ב- ביצוע שלי לשיר "ספינותיה" של נורית גלרון

אני חושבת שהקלטנו את זה בסולם גבוה מדי

אבל להכנס לנעליים של נורית - זה כנראה גבוה מדי

וחוץ מזה-

תמיד טוב לטפס כמה שיותר גבוה....

הפלייבק מאתר LAZA

הוקלט באולפן של ליטל אדרי- שכנתי ממושב אמונים

מילים: מאיר גולדברג, לחן: דודי לוי)

 

רות ונעמי.

כלה וחמותה.

אחד מסיפורי החברות המופלאים והנדירים במקרא.

סיפור חברות נדירה, מתומצת במשפטים ספורים. הוא הסיפור המרתק והמפתיע במגילת רות. לא חג הביכורים, מתן התורה או המרת הדת.

 

אתם מכירים הרי את הבדיחות על החמות, מישהי שלחה לי בפסח את "היושב לסדר עם חמותו, פטור מאכילת מרור".

מצחיק?

לא אותי.

כתבתי בחזרה:

לי אין חמות, זכרה לברכה, ואף כלל לא הכרתי אותה.

אז היא כתבה לי (חמותי היתה דודה שלה) "וואהו, סליחה" ומגילה על איזו אשה מדהימה היא היתה

(אני רואה את זה על הבן שלה

כמה שזה חשוב תפקיד האם

בעיצוב הבנים... לא?

ובכלל בעיצוב הילדים!)

ומישהי אחרת אמרה לי פעם: "ובטח כולן אומרות לך 'איזה כייף לך שאין לך חמות!" 

???

 

 

"כי מר לי מאד..."

כבר מן הפסוקים הראשונים נעמי משדרת עייפות רבה, כמו הייתה מעדיפה כבר למות ואינה מוצאת עוד טעם לחייה, וגם היא משדרת מסר חד משמעי לכלותיה "מה אתן נדבקות אליי? מה אתן רוצות ממני? אולי תניחו לי? אז היינו פעם בקשר, אבל זה כבר שייך לעבר הרחוק. תצאו לי מהחיים כי אני איבדתי גם בעל, וגם שני בנים, אני בכלל לעומתכן אישה זקנה וחסרת תועלת, ואתן לכו ותמצאו לכן כבר חיים חדשים!"

הכלה האחת, ערפה, מזילה כמה דמעות, אבל נפרדת מהר לשלום, כי היא יודעת שאל מול הקשיחות והנחרצות של החמות המעצבנת אין להאבק, אז היא נפרדת בנשיקות מנומסות מחמותה ואומרת ביי ביי, אני- כל החיים שלי עוד לפניי!

היא הולכת

אבל רות, רותי הזאת היא דבק!

"ורות דבקה בה"

אם רות היתה מקבלת שיחת טלפון בנייד מאימא שלה או מאיזו חברה, הן היו צורחות עליה: "יא משוגעת, איזו כלה נדבקת לחמותה? כאילו איזו בדיחה פספסת בדיוק? לאן את רוצה ללכת? לאן? יאללה היה ונגמר, לא הבנת? היא לא רוצה להיות איתך בקשר, ועוד היא אומרת לך את זה מפורשות ויותר מפעם אחת, אז למה את כזאת דבק? למה?"

(במשפט האחרון ציטטתי בדיוק את בעלי, "משוחח" איתי...)

 

אבל רות הרי אינה מוכנה לקבל ביקורת, ורק אומרת בלבה "אני דבק? אני? למי אכפת מהאישה הזו בכלל

 אם רק לי אכפת ממנה? וחוץ מזה אני הולכת אחרי הלב שלי, כי אני קשורה!!! אני קשורה אל האישה הזאת ואוהבת אותה יותר מאימא שלי, והיא החברה היחידה שיש לי בעולם!!! אז שאף אחד לא יעז לקחת את זה ממני כי אני... אני נקשרתי!!!"

לכאורה אנחנו יכולים ללעוג לרות על התלותיות שלה, אבל לדעתי, במושג תלות יש הרבה יופי וערך, ולמעשה משמעות המושג תלות הוא לא אחר מאשר נתינה טוטאלית, לא מתוך התרפסות, אלא מתוך הענקה טהורה בלבד, אותה ההענקה המקיימת את העולם, כי כאשר אין תלות- זו בדיוק הסיבה לשעור הפרידות הגבוה, או לתסביכי הנפש של ילדים, המלווה אותם כל חייהם, כיוון שקשר התלות שלהם לאימם שובש מסיבות שונות. 

רק התלות הזאת, היא שהצמיחה את משפטי האהבה היפים ביותר שידעה האנושות אי פעם: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלוהיך אלוהיי, באשר תמותי אמות... כי המוות יפריד ביני ובינך"

אתם קולטים מה נאמר פה???

(היום משפטים כאלה- זו כבר הטרדה.....

לאן באמת הגענו....)

 

ומשפטי האהבה הכל כך חזקים והרגשניים האלה נאמרים לא בהקשר רומנטי בין גבר לאישה,

 לא בין   שני אנשים בטווח גילאים דומה, אלא בין שתי נשים, כלה וחמותה! שאין להן כבר הרבה במשותף ואף תהום ביניהן מפרידה, ועוד נעמי הדי חוצפנית ושחצנית מגיבה בתגובה של חמות טיפוסית, האף שלה למעלה למעלה בשמיים (אבל נסלח לה כי היא מאד עייפה!) והיא חושבת לעצמה "אויש היא כל כך מתאמצת הילדה הקטנה הזאת, מדברת הרבה שטויות, ועוד רוצה ללכת איתי העקשנית הזאת, אז אני לא אדבר איתה יותר!!!"

(דפיקות כזו של נשים, שבגלל היהירות שלהן, מסרבות להודות בטעות, להגיד "וואהו, רות!      ת-ו-ד-ה!!! תודה על כל המילים החמות, תודה לך ולאלוהים על שהתברכתי בחברה כזאת! אז קצת רבנו פעם, אז מה, העיקר שאני יודעת שאת מוכנה להיות החברה שלי באש ובמים!")

 

רות גם משדרת חרדת נטישה קשה, כי בעצם הרי מצאה כבר חברת נפש תואמת, שזה גם מאד נדיר למצוא,

 

ובקיצור- אם לא שמתם לב, מאד הזדהיתי עם הסיפור ועם דמותה של רות, התואמת לאופיי, רק שבמקרה שלי נעמי חצתה גם את הקווים האדומים, עד שלפעמים אין באמת ברירה אלא לוותר על חברויות...

למי כבר יש באמת סבלנות וכוחות?

 זהו.

היום- אין חברויות כאלה יותר,

כי אולי אין אנשים כאלה יותר,  בקשרים חבריים כבר אין ממש הדדיות (תלות!), כמו החיים באינסטנט, גם הקשרים הם אינסטנט, ואנשים בטפשותם מאד אוהבים להגיד שהם עסוקים, ושאין להם זמן לכלום...

כי חברה היא כבר לא חברה אלא מישהי מטומטמת, סליחה על הביטוי, קצת כמו נעמי, ואינה מעריכה את מה שניתן לה, והיום חברה כמו רות, חברה כמו רות

היא בטח עוד יותר מטומטמת!

כי כבר למה להעניק מעצמך כל כך הרבה

בשביל מישהי כזאת חמורה? (ויסלח לי החמור, כי הוא דווקא החיה הכי אהובה ומתוקה בעיניי! באמת סליחה!)

אבל נתעודד

כי מה שצריך לקרות קורה, ואינו קורה סתם, ומה שקרה הוא- שהקשר הנפשי החזק אותו חשה רות כלפי נעמי, לא היה אלא תכנית מתוכננת לפרטי פרטים מראש של היושב במרומים בכבודו ובעצמו, הרי אם לא היה מחדיר ללבה של רות את מה שחשה כלפי נעמי, לא היה לבסוף נולד אחד מסמליו החשובים של היהדות- דוד המלך!

בסופו של דבר, גם תהליך התיקון של נעמי הושלם, לאחר שהבינה שטעתה (זהו. היום גם אנשים לא מוכנים לחשבון נפש, ולא מוכנים להכיר בטעויותיהם!)

 

לסיום-   אני רוצה להמליץ בחום על ספרה המדהים המפתיע ואף המכאיב, ובין הבודדים שהעלה דמעות בעיניי "לכל אדם יש שביל" של אורניה יפה.

כבר בעמודים הראשונים כתבה  על פנייה של חמות אליה, שלא משנה מה היא עושה, אינה מסתדרת עם כלותיה.

 אורניה שאלה אותה רק "ולך היתה חמות?"

 "לא"

"ואת אימך ראית כיצד היו יחסיה עם חמותה?"

 "לא"

"אז זהו זה! לא היה לך שום מודל בעברך להפנים או להכיר!"

 

נכון מפתיע? ובכל אופן ספר חובה, מאד מחכים ומומלץ, וגם הגב' אורניה יודעת לספר סיפור בכישרון רב.

 

בהצלחה לכולן (אחותי, איפה את???....)     

דרג את התוכן: