כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי היתי חברה ב"מועדון" של בני משפחות חולים.

היום אני מבינה שההשתייכות המוקדמת היתה רק הטירונות-

כי להיות הורה או בן זוג לחולה כרוני זה כבר ממש להשתתף במלחמה.

בן אדם מהשורה לא יכול להבין מה זה אומר "לחיות משעה לשעה" ובטוח יש עוד סיבות טובות בחיים להבין,

אבל כשבן לילה אתה הופך להיות חבר המועדון- זה מגיע.

סבתא שלי היתה אומרת: "עכשיו יש לך סיבה טובה לבכות" אתם איתי?

באופן אישי, בהתחלה חשבתי שאני מאוד מאוד לבד. אחר כך חשבתי שאנחנו לבד.

היום אני מאמינה שכולנו לבד או ביחד, והחדשות הטובות הן שנוצרה אפשרות של בחירה

יש מקום לבני משפחות של חולים כרונים בעמותת כתף חמה

אנשים נפגשים בטבע עם מנחים שמבינים ענין ומה שצריך לקרות קורה.

בואו להיות עם ביחד איתנו- בין אם אתם בריאים, חולים או בני משפחות

תתמכו בכל דרך שתוכלו, תעבירו את המסר למי שצריך לקבל אותו עכשיו.

תודה