הוא ידע שאם הוא לא יבצע את השינוי המיוחל עכשיו, הוא כנראה כבר לא יבצע אותו לעולם, ואז, ממש כמו שעמוק בתוכו הוא ידע תמיד, חייו הסתמיים, הבנאליים להחריד, יסתיימו ללא כל משמעות או הישגים ראויים לשמם.

הבעיה היחידה שלו הייתה, שהוא לא ידע איזה שינוי הוא יכול לעשות.

ועל איזה הישגים הוא בדיוק חולם. בגילו המתקדם, שינויים הם פריווליגיה לא כל כך מעשית. זה לא שאם הוא יחליט לפנות לקריירה אחרת, יקפצו עליו עם הצעות מפתות. ההשכלה שלו שואפת לאפס, והיא הייתה, אם בכלל, פורמלית בלבד.

אז נכון, הוא אמר לעצמו ברגעים נדירים של כנות עצמית, שהבעיה שלו דומה לבעיותיהם של רבים אחרים, אם כי, רבים אחרים, בניגוד אליו, לפחות סיימו אוניברסיטה. לרבים יש תואר ראשון ושני, והם יכולים לעשות עם זה משהו, בעיקר פרנסה. והוא סתם, ממש סתם, בלי שום יכולת יחודית שיכולה להתרגם כמנוף לשינוי מיוחל. אבל כל זה לא הפך את התסכול שלו לנח או קל יותר. הוא היה מיואש. הוא ידע שהוא שפן. שהוא פחדן. שהוא לא יכול להתנתק, לברח, להשאיר הכל מאחוריו ולגרום כל כך הרבה כאב ואכזבה לנותרים מאחור. וגם אם הוא בכל זאת יעשה זאת, כל הבעיות ילוו אותו בהמשך הדרך. כי הם בתוכו. הם חלק ממנו.

אז הוא ברח מעצמו, לאן שהוא בורח תמיד כשהמחשבות המעיקות האלו לוחצות עליו. הוא ידע שאם יש גורם אחד בעולם שיבין, ויתמוך, ויתן לו סוג של סיפוק בלתי ממוצה, כמו תמיד, זאת רק היא. המקלדת.