נסענו אתמול ברכבת,  למשחק גמר גביע המדינה בכדורגל, שנערך בר"ג.

נסענו- אני ובני בן ה9.

משחק- מכבי חיפה (זה "אנחנו ") נגד בית'ר ירושלים.

ואני- אני בכלל לא מת על  כדורגל.

הבן שלי הוא היוזם של האירוע. הוא המוציא אל הפועל. הוא מה שנקרא "הרוח החיה".

מאחר והגנים שלי לא נושאים אהבה לכדורגל, ולפי רמת ההתלהבות של הבן שלי, התחלתי לפקפק אם הוא בכלל ממני.אבל אז נזכרתי באבא שלי, והבנתי שלפי אותו הגיון, אז גם אני גם לא הבן שלו.

הבן שלי תכנן את הכל  מראש, לפרטי פרטים.

אשתי קנתה לו בגדים ירוקים, גרעינים שחורים (כי הוא שמע שככה צריך), ומלא מלא נחשי גומי (כי עם כל הכבוד לגבריות שבמשחק, הוא ילד ויש לו צרכים).

בכניסה למגרש, השוטרים לא נתנו לנו להכניס את בקבוקי המים שלנו. מסתבר שאסור להכניס בקבוקי פלסטיק בכלל, ואפשר לשתות במהלך במשחק רק טרופיות או קולה בכוסות קרטון.

ואם אני אוהב לשתות דווקא מים או מיץ? אם כן- אז כדאי שתלך לצפות במשחק ברידג'. 

האצטדיון היה מלא. חילקו דגלים לאוהדים, משני הצדדים, בשביל לעודד. אז ההאצטדיון היה דומה לשטיח ענק שמורכב מריבועים שחורים צהובים וירוקים לבנים. יפה.

האווירה היתה מדהימה. עשרות אלפי אנשים שצועקים/שרים ביחד, רק חבל שאין שם שום שיר בלי במילה "זונה" או "בן זונה" ושות' (חוץ מההמנון, כמובן).

שמתי לב שהבן שלי מעודד עם כולם, אולם במקביל פוזל אלי, לראות את התגובה שלי לכל הקללות. אז עשיתי את עצמי, כאילו אני לא שם לב, או חרש, או שמדובר בשירים שכתבה רחל המשוררת (נא לבחור את הזול מביניהם).

יש אנשים שלא משנה לאיזה אירוע המוני שתגיע, הם תמיד יהיו שם. נכון?

אז גם במשחק הזה זכינו לשמוע את דידי הררי מקריין את המשחק (מה לעזאזל יש לקריין במשחק כדורגל), את שלומי שבת שר את ה"תקווה", ואת הרקדניות של אתי פולישוק עושות תנועות למשך 23 שניות.

כמובן שגם שמעון פרס היה שם. הוא בטח בא להסביר לכל הצופים שביבי הוא רודף שלום

הסוף. אל תשאלו- מכבי חיפה הפסידה.

שקט ביציע. הלם.

הבן שלי גם עצוב וגם עייף, אבל מזכיר לי שלפי התכנית אנחנו אמורים ללכת למסעדה.

אמרתי לו שנוותר, בגלל ההפסד. אז הוא הסתכל אלי בשתיקה אני השפלתי מבט, ונכנסתי למסעדה הקרובה.

הייתי עצוב בשבילו. עודדתי אותו כמה שיכולתי, הסברתי לו שבספורט פעם מנצחים ופעם מפסידים.

אמרתי לו שיתנחם בזה שמכבי חיפה זכתה השנה באליפות. ניסיתי להצחיק אותו.

אבל לא.הוא לא הקשיב לי.

הוא היה כ"כ מרוכז בזה שאחרי המסעדה, הוא רוצה ללכת לחנות ממול, לקנח עם פרוזן יוגורט.

כיף עם ילדים. הם שוכחים מהר.

 עד לפעם הבאה.