פעם נכנסתי אליהם הביתה בלי לדפוק על הדלת, (בשכונה אף אחד לא נהג לדפוק על הדלת. חיינו אז ממש כמו בקומונה, בועטים בדלת ונכנסים) ופתאום ראיתי את רון יושב עירום על המיטה, וגברת אחת, שזיהיתי כאחת מהחברות הקשישות של אימו. כורעת לרגליו כשראשה טמון בין ירכיו, והיא מבצעת בו מין אורלי. אני הייתי אז בן עשר, ורון כמעט בן שבע עשרה, והאמת שבהתחלה קצת הופתעתי, ולא הבנתי מה קורה שם, אבל אחר כך כששחזרתי בדמיוני את האירוע, הכול הסתדר לי. ובינינו המראה הזה של הזקנה הרוכנת על ברכיה, עד היום מעורר בי התרגשות. ואילו בן היה ציווילי להחריד לא מאהב, ולא קלאסי, ילד חמוד, חייכן, שובב ומלא שמחת חיים, שאהב לצייר, והיה כל הזמן כרוך אחרי אחיו הגדול. לאן שרון הלך ראיתם את בן אחריו. ההורים כל היום היו בעבודה. והבית שלהם הפך מוקד עליה לרגל. חמשה אחים שתי החיות קטנות, עם כל החברים ביחד, וביניהם גם אחי ואחותי הגדולים, הפכו את החצר של משפחת בינשטוק לקייטנה שוקקת ורוחשת פעילות. זה פשוט היה לא יאמן. האחים הגדולים, שתמיד התעסקו בשייט ובדייג. טיגנו שם דגים על האש, ותמיד בנו איזו חסקה, ובאוויר עמד כמעט תמיד, ריח של עשן או פיברגלס. וכל הזמן שיחקו שם גם כדורגל, ושני כלבי זאב ענקיים היו רצים שם אחרי הכדור, ואני זוכר את עצמי עומד שם בצד עם פרוסת לחם מרוחה בריבה, וכל פעם שמישהו היה תופס פחית שימורים מחלידה, או גזיר עץ, ומעיף אותם באוויר, רק כדי לראות איך הכלבים עטים עליהם בענן אבק, כשהם חושפים מלתעות נוטפות ריר, ושינים חדות, אני הייתי מרעיד מפחד וכמעט עושה במכנסים. כל זה היה בחצר, אבל בבית פנימה, חגגה המוסיקה. טייפ סלילים ענק עמד במרכז החדר, ומסביב פזורים היו גיטרות ותופי מרים, ושטיח מהוהה היה פרוס על הרצפה, והכתלים היו מכוסים במרבדים ובתמונות, רק כדי להנפיק אקוסטיקה מרבית וצליל רך ומושלם. ושם שמעתי לראשונה בחיי את מוצרט, ואת הסימפוניות של בטהובן, ואת פיט סייגר, ואת האורגים, ואת לואי אמסטרונג, ואת אלה פיצג'רלד, ולרי בירד, ואת כל נגני הג'ז הגדולים. פעם כשלייזר אבא שלהם נפטר, רון ובן נסעו לתל אביב, לראות את האופרה "טוסקה" של פוצ'יני, ובלילה הם חזרו שיכורים הביתה, והעירו את כל השכונה בצעקות. ואני זוכר איך אימא שלי הדליקה את האור בחדר ופתחה את התריסים, ומלמלה "משוגעים", ואז שמעתי את רון צועק "טוסקה אריוטו" ואת בן מחרה אחריו בצעקות "מריו מריו" ואוו זה היה מצחיק. איפה תמצאו היום נערים בני שש עשרה ושבע עשרה כאלה, שמתגרים במנהגי האבלות, ומתלהבים מטוסקה? אין מה לעשות, אז היו ימים אחרים. כול הילדים של משפחת בינשטוק התחנכו בתקופה כזו או אחרת בקיבוצים של "השומר הצעיר", חוץ מרון ובן, אבל כולם כולל האימא, היו חילונים גמורים, שלא האמינו בשום דבר, וזה היה מוזר לראות את כל קרובי המשפחה הקרובים שלהם, שהיו לפעמים באים לבקר, מפני שאלה היו יהודים חרדים אדוקים מחסידי סאטמר והתגוררו במאה שערים. ואז חלפו השנים. רון ובן התגייסו לצנחנים, וכשהם באו הביתה, אני הסתכלתי בהערצה בנעלי הצנחנים ובכומתה האדומה שהם הניחו בכותפה. והנשים הצעירות היפות היו באות והולכות, ועד שפרצה מלחמת "ששת הימים" כל התושבים בשכונה התחלפו והוותיקים התפזרו למקומות אחרים, לאחר המלחמה, בן הצעיר התחתן והתחיל לעבוד כחשמלאי עצמאי, ומיד אחריו גם רון התחתן, והם גרו בשכנות, ובילו כל הלילות ביחד, אבל בעיני, כל הרומנטיקה התפוגגה מהם לחלוטין. מפני שלא כפי שציפיתי, רון התחתן עם אישה שנראתה מרופטת כאילו יצאה זה עתה מסל כביסה שהרכיבה על חוטמה משקפיים עם עדשות שנראו כמו תחתית של צנצנת לבניה, והתחיל לעבוד כמלטש יהלומים ואילו בן הפך לסתם איש נשוי ומשעמם. ובכלל בעיניי כל הסיפור הזה הקדיח לי את התבשיל שרקחתי בדמיוני, תמיד חשבתי שרון יתחתן עם איזו מיליונרית מדהימה, עד שהרגשתי נבגד ממש ע"י המציאות הבנאלית הזו. שמחקה את כל השירים והמוסיקה ואת הנשים היפות ולא השאירה לי דמיון להתרפק עליו, כלום, נדה. ואז בן, שהיה חשמלאי מוסמך, קיבל יום אחד עבודה באחד הקיבוצים הגדולים בגליל. היו צריכים לשנות שם משהו עם כל מערכת החשמל, וזו הייתה עבודה גדולה, עם שכר נאה, של כמה אלפי לירות. אז בן פנה לרון וביקש ממנו להצטרף אליו לעבודה, מפני שחבל לו לחלוק את הרווחים עם מישהו זר, ורון על המקום הסכים. אבל אשתו התנגדה, וטענה שיש לו עבודה טובה כמלטש יהלומים, ולמה הוא צריך לעזוב את המפעל שלו, בשביל להרוויח עוד כמה גרושים. אבל רון לא שעה לתחנוניה, וככה שניהם נסעו לעבוד בקיבוץ הזה שבגליל, וכעבור חודש של עבודה, כשהם סיימו להתקין את כל המערכת, מישהו סימן לבן שצריך להרים את השלטר, כדי לבדוק אם הכול תקין ועובד כהלכה, ובן בלי לחשוב הרבה, משך את הידית, כלפי מעלה, ופתאום הוא שמע צעקות, ורץ מהר לבדוק מה קרה, והסתבר לו לחרדתו שרון שהתעסק עדיין עם החוטים חטף מכת חשמל והתפחם על המקום. בן מוכה יגון אחז באחיו נישק אותו טלטל אותו מצד לצד, ניסה לבצע בו החייאה ולהנשים אותו מפה לפה, אבל שום דבר לא עזר. למחרת כשבאנו להלוויה. אשתו של רון, הביטה בו מבעד לעדשות הלבנייה כאילו הוא רוצח, בעוד שבן עמד לו בצד עטוף תוגה עמוקה,. ראשו מורכן בהכנעה, והוא מחזיק בידיו את דיוקנו של רון שרשם בעיפרון כל הלילה, והנהן לאנשים שחלפו על פניו ומלמל "ציירתי את רון". ועד היום אני זוכר את הדיוקן הזה כאחד הדוגמאות המדהימות לשאלה "מהו ציור אכספרסיבי". גומבריך מספר בספר שלו על תולדות האומנות על צלם שצילם את הילידים באפריקה וכשרצה להיפרד מהם, הם לא הניחו לו ללכת, משום שלטענתם הוא נוטל יחד עם הצילומים שלהם, גם את נשמתם. וזה בעצם מה שעשה בן בציור. הוא החזיק בנשמתו של אחיו המת וביקש מחילה. כעבור שנים כשאימא שלהם מתה. האחים מצאו את יומנה שכתבה בו ברציפות מאז שהייתה נערה צעירה, וביום שבו נולד רון היה כתבה, שנולד לה ילד ושמו רון, אבל כשהייתה בהריון בא לה הרב בחלום, ואמר לה שרון ימות בגיל עשרים וחמש, מתאונה מחרידה, ועל כן היא מחליטה להניח לו לחיות את חייו כרצונו ולעשות מה שהוא רק רוצה לעשות, ולא תתערב לו בחייו. |