העצה הרביעית של בק נשמעת לי כמעט מובנת מאליה – לוותר על מדיה שמלחיצה אותנו ולצרוך הרבה מהמדיה שמחזקת את העצמי המהותי שלנו. ואכן, כשהחדשות מדכאות אותי אני לא נוהגת להסתכל בהן. כשהכותרת של דיון בקהילת בעלי חיים רומזת לי שעלול להיות שם סיפור קשה, אני לא פותחת אותו. אפילו חשיפה לאמנות או ספרות גרועה גורמת לי להרגיש שהכל סר טעם ולכן אני משתדלת להימנע מזה. מהכיוון השני בק מציעה למלא את הבית בספרים על כתיבה כשמחליטים שרוצים לכתוב (זכורה לי תקופה כזו). זה נותן, היא אומרת, את האשליה שכולם שותפים לעניין שלך. נכון שזו רק אשליה אבל היא לא יותר אשליה מהכולם הביקורתי והשולל. זכורים לי רגעי השראה מופלאים כשהייתי נוהגת פעם ללכת להרצאות טובות בפילוסופיה או ארכיטקטורה. לרוב לא היה להן כל נגיעה ישירה למה שעסקתי בו באותה עת אבל עצם הלך הרוח ה"חושב" וה"יוצר" ייצר לי רקע מתאים למחשבות משלי. לעומת זאת, אם ההרצאה היתה גרועה היא עוררה אצלי את הכולם שאומר: "הכל בולשיט, למה בכלל להטריד את עצמי בשטויות כאלו". המצחיק הוא שעצם הסיפור של בק, שכשהיא כותבת היא ממלאת את הבית בספרים על כתיבה, עושה לי חשק ליצר לי עכשיו איזה "סביבה חברתית" ("כולם") המורכבת מספרים, מסרטים, ומציורים המעודדים אותי לעסוק בנושא מסוים. רק שכרגיל, העצמי המהותי שלי לא שולח לי שום רמז מהו הנושא שאני אמורה לחפש בשבילו את ה"חברה" המתאימה. אולי ה"כולם" שאני צריכה לחפש הוא זה שמרשה לי לא לעשות כלום ולכן אני צריכה לקנות ספרים על עצלות (יש כמה כאלו ואפילו קראתי פה ושם)? |