אני, רותם וליונל מסי
נגמלתי מכדורגל בערך בגיל 27 ... הגיל שבו הגשמתי סוף סוף את חלום חיי והתחלתי ללמוד תופים. מאז הקדשתי את כל הזמן הפנוי שהיה לי לנגינה. קרוב לוודאי שלא הייתי רואה את המשחק היום ללא רותם (הוא בן 6). "אבא, אני רוצה להיות מסי.." הוא אמר לי מתי שהו בחודשיים האחרונים. "???..... ספר לי עוד על מסי...? " "הוא משחק בברצלונה, וגם פויול.." . " ???... יש שידורים חיים בגן אחרי ארוחת הצהריים? או שהגננת חברה ב FIFA ?" ....אה זה מהחברים. "אבא , אני רוצה תלבושת של מסי..." ברור ! סבא הזמין אותנו לראות ביחד את משחק הגמר...."יש !! אבא אני אבוא עם התלבושת שלי..." שבוע הוא היה בציפיה, מתכנן איך אאסוף אותו מהגן, הוא ילבש את מסי וניסע לראות את המשחק עם סבא. לפני המשחק הלכנו, אני, מסי הקטן ואחיו הגדול לפיצריה... " הלו מסיייייי ..." צעקו כמה נערים ברכב חולף. "אבא, שמעת ? הוא הסתכל עליי בעיניים בורקות , כולו מחוייך מאושר .."הם קראו לי מסי... הם קראו לי מסי..." הסתכלתי לו בעיניים...ואז הרגשתי את זה...נו ...איך קוראים לתחושה הזו בכל הגוף ...אה.... אושר אמיתי ! |